Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל חיפה - סקירות אחרונות: ארץ אלוהים, מבט מבפנים ולשון הרע

לשון הרע

מדי פעם מגיע איזה סרט שהתרגום לעברית של שמו מטעין אותו ביותר משמעות פואטית משמו הלועזי - הדוגמה שתמיד עולה לי לראש היא ״הנוסע השמיני״ לעומת ״Alien" המעט כללי. לא נראה לי אקלקל את הסרט יותר מדי גם אם אגיד ששמו בעברית טומן בחובו משמעות אכזרית הרבה יותר שעל אף הרמזים הרבים הפזורים ברחבי העלילה, נחשפת רק בסופו המפעים/אלים/אכזרי שמפתיע לא מעצם היותו, אלא מהעוצמות בהן הוא פוגע בצופים. הבמאי הדני כריסטיאן טאפדרופ (שכתב את התסריט עם אחיו מאדס) אינו מסתיר את העובדה שמדובר בסרט אימה, על אף שרוב העלילה מזכירה יותר קומדיה שחורה וקרינג'ית על בורגנות אירופאית מנומסת. הוא מקשט סצנות של חופשה פסטורלית בטוסקנה במוזיקה מאיימת, חזקה ובומבסטית כדי שלא נשכח לרגע באיזה עולם אנחנו נמצאים.

במרכז העלילה נמצאים הזוג הדני ביורן ולואיזה יחד עם בתם הקטנה אגנס, תא משפחתי מלוכד ואהוב. בחופשתם בטוסקנה הם פוגשים את את פטריק, קארין ואייבל, בנם הקטן והאילם - משפחה הולנדית שמהווה מעין תמונת מראה שלהם וישנו חיבור מיידי ביניהם. ההולנדים מזמינים את הדנים לבלות סופ״ש בבית הכפרי המבודד שלהם וביורן ולואיזה מסכימים, על אף שאינם באמת מכירים את הזוג האחר (ולא מרגישים מספיק בנוח לסרב להצעה כי זה יהיה לא מנומס).

לא יהיה הוגן לספר עוד על מה שקורה בסוף השבוע הזה מלבד שלמרות תחושת האימה הבלתי נמנעת שמפעפעת מתחת לפני השטח - הזוועות היחידות ברובו של הסרט הן המבוכה בסיטואציות חברתיות וכמה רחוק אנשים יהיו מוכנים ללכת כדי לא להעליב את המארחים שלהם. כמובן שהסרט מקיים את ההבטחה הנוראית שלו בסאדיזם דני לא מתפשר (אי אפשר שלא להזכיר את לארס פון טרייר בהקשר הזה), אבל הדרך לשם והמתח שנבנה ברגעים לאו דווקא דרמטיים הופכים את הסרט למשהו מיוחד יותר, גם אם אכזרי ולא מרחם על הצופים. לא מומלץ להורים בעלי לב חלש.

ארץ האלוהים

הבמאי האיסלנדי הלינור פלמאסון מצטייר כחביב פסטיבל חיפה שסרטיו ״אחים בחורף״ ו״יום לבן, לבן״ כיכבו בו בשנים הקודמות. פלמאסון חוזר לפסטיבל בענק עם סרט מרשים ואולי הטוב ביותר בפסטיבל. זהו במאי שראוי להרבה יותר הכרה ותהילה - כל סרט חדש שלו נדמה כפסגה יצירתית וכולנו כחובבי קולנוע נרוויח אם הוא ימשיך כך. הכותרת בתחילת הסרט מעידה שההשראה שלו היא צילומי סטילס מוקדמים שכומר דני צילם בחופים הפראיים של איסלנד בסוף המאה ה-19 - והראשוניות הפראית הזאת מאפיינת את הסרט עצמו שעוקב אחר דמותו של לוקאס, כומר דני שנשלח לשם כדי לבנות כנסייה ולתעד את הארץ המסתורית. זהו סרט מרהיב ביופיו העוצמתי. אם לא היינו יודעים יותר טוב, היינו חושבים שמדובר בתיעוד דוקומנטרי בזמן אמת בנופים שהמודרניות לא הגיעה אליהם. נוטים לאפיין את הטבע כאכזרי, אך נדמה בסרט שהוא בעיקר אדיש באופן לא מתפשר. בני האדם מנסים לכבוש אותו ולאלף אותו אבל הוא בשלו. פלמאסון מצליח להעביר את הרטיבות והקור של תנאי השטח שמאיימים להכניע את לוקאס שזר לאדמה הזאת, לתושבים המקומיים ולשפתם. הוא נטע זר, אבל עד שהוא מבין זאת הוא כבר עמוק מדי בפנים.

העוצמות של הקולנוע של פלמאסון באות לידי ביטוי ברגעים בהם הוא לכאורה מתנתק לרגע מהעלילה והדרך בה הוא מתעד את הנופים ועורך אותם כדימויים משלימים לעולם הנפשי של הדמויות והסרט. הוא מצליח לשלב מסורות קולנועיות בדרך מרגשת ומרתקת, שעל פניו נדמית כעוד דוגמה למסורת הקולנוע האמנותי והאיטי, אבל שובר את השבלוניות ברגעים בלתי נשכחים. הנופים מתוארים בסרט ע״י אחת הדמויות כ״נורא יפים״ ודמות אחרת מתקנת אותה שהם אכן גם ״נוראיים״ וגם ״יפים״ - ואין דרך טובה יותר מזאת לתאר גם את הסרט המרתק הזה.

מבט מבפנים

עוד מאסטר שחוזר לחיפה הוא הבמאי הרומני המעוטר כריסטיאן מונג'יו ("ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", "בגרות"). תמיד ניתן לסמוך על מונג'יו שיספק מעשייה מוסרית שתדביק אותנו לכיסא ולא תעזוב אותנו מהר אחרי הצפייה. בתחילת הסרט מתיאס הרומני עובד במשחטה בגרמניה, אבל בורח משם לאחר שנגח במנהל העבודה שם לאחר שהמנהל קרא לו ״צועני מסריח״. מתיאס חוזר לכפר הטרנסילבני הקטן אותו הוא עזב, כמו רוב הגברים בגילו שרוצים להרוויח שכר ראוי, ומגלה שלא ממש ציפו לחזרתו.

בת זוגו לשעבר אדישה אליו, בנו הקטן רודי אינו מדבר ומפחד ללכת לבד בגלל דבר מה שהוא ראה ביער, אביו נמצא במצב שנדמה כמו דמנציה מזדחלת והמאהבת שלו נהנית ממנו כשהוא במיטתה, אך שם זה נגמר. המתחים האישיים של מתיאס משתלבים עם המתחים הגזעיים בכפר לאחר שהמאפייה המקומית שוכרת לעבודה בשכר מינימום פועלים זרים מסרי לנקה (מכיוון שהמקומיים לא מוכנים לעבוד בתנאים אלו). הגזענות הקלאסית עולה על פני השטח מבלי שאף אחד רואה את האירוניה האכזרית - אלו שמתגזענים עליהם עונים בגזענות משלהם והמעגל לעולם לא נשבר.

על אף שלא מדובר בשיא היצירתי של מונג'יו (זה רק בגלל שהרף שלו מאוד גבוה), ישנם המון רגעים בלתי נשכחים בעוצמתם. אי אפשר לא להזכיר את הסצנה בליבו של הסרט שאורכת 17 דקות ללא שום קאט עם יותר מ-20 דמויות שמדברות אחת על השנייה. זוהי סצנה מרהיבה בגלל האופן בו הטון שלה משתנה כל הזמן ונע בין אכזריות להומור. היא מציגה בזמן אמת את הקלישאתיות הנוראית של הגזענות שהיא אוניברסלית וכיוצא בזה מאוד אנושית. מונג'יו ממשיך להישיר מבט לחולי של החברה שלו, אולם עומק ההזדהות מוכיח שזהו לא רק סיפור מקומי.

כל ההקרנות באתר הפסטיבל, לכל הכתבות מפסטיבל חיפה >> לחצו כאן