בישראל לא לגמרי מקבלים הומואים, אז לפחות שיביאו ילדים לעולם

הבמאי עידן חגואל (42) גילה את תשוקת הכתיבה והבימוי בשלב מאוחר יחסית בחייו. "בסביבה שלי לא היו יוצרים, שחקנים. לא הייתה סביבה מעודדת יצירה כדרך חיים. בתור אדם בעל נטייה לכך לא חשבתי שזה מותר או בריא", הוא מסביר. הוא התבייש להגיש מועמדות לגל"צ או לנסות להתקבל לסם שפיגל ובסופו של דבר התחיל ללמוד במכללת ספיר מתוך מחשבה שבמקום מרוחק יוכל למצוא את הכיוון שלו בתחום, ושם גילה את ייעודו האמיתי.

"מאוד אהבתי קולנוע ותסריטאות אבל התעוזה לבחור את זה כנתיב, ללכת ולחקור אותו בצורה יותר מעמיקה הגיעה מתוך זה ששמתי את עצמי בלימודי קולנוע", הוא מספר. את התמיכה והביטחון לביצועיו הוא זוקף לזכותם של שני מוריו במכללה: ארי פולמן ("ואלס עם באשיר") ושלומי אלקבץ ("גט"). "הם האמינו בי מאוד, תמכו בי ונתנו לי את התחושה שהדבר הזה יכול לקרות", הוא מספר.

לימודיו היו במהלך התקפות הולכות ונשנות של טילי קסאם. הוא היה אדיש לכך בשנתיים הראשונות של לימודיו, עד שיום אחד טיל נפל ממש לידו. "הטיל עף מעל אשקובית שגרתי בה בקיבוץ, נחת חמישים מטר מאחורי הראש שלי והרעיד את הבית. חזרתי לישון וכשהתעוררתי, שעתיים אחרי שיצאתי מהבית וראיתי את ההרס הבנתי שזה בקלות יכול היה לפול עליי", הוא נזכר. אירוע מכונן זה גרם לו לרצון לסיים את לימודיו במהירות האפשרית.

[*]

(עידן חגואל. צילום: רפי דלויה)

בסיום לימודיו במכללה הפך חגואל לכתב התרבות ב'עכבר העיר' למשך שנתיים. עם סגירת העיתון הוא ניצל את המומנטום להגשים את חלומו הגדול וליצור סוף סוף סרט והתחיל לעבוד על סרטו הראשון "אינרציה". "אני לייט בלומר נראה לי לכל דבר ולקח לי זמן. חיפשתי אותנטיות – קול פנימי. לא רציתי לחקות קולנוע ולעשות כמו, שמשהו יהיה דומה למשהו. רציתי לשאוב השראה אבל לייצר תחושה עם עצמי שמה שאני יוצר זה מתוך עצמי בצורה אותנטית ויש לי חיבור לחומרים שלי. אם רוצים לדבר על החיים, אז צריך לחיות אותם".

כפי שגילה בגיל מאוחר את זיקתו לכתיבה ובימוי קולנועי, כך גם היציאה מהארון קרתה רק בגיל 27. "זה ייסר אותי ולא ידעתי איך לעשות את זה והאם זה באמת מה שאני מרגיש. והתחבטתי לגבי הדבר הזה. ובאמת שחררתי לעצמי את המקום הזה והחלטתי להיות אותנטי עם החוויה הזאת ולא להסתיר. מאז לא הסתכלתי לאחור", הוא משתף.

רגע לפני שהוא טס לפסטיבל הודו ואחריו לפסטיבל פאלם ספרינגס, תפסתי את עידן לראיון לרגל יציאתו לאקרנים של "אזרח מודאג", סרטו העלילתי השני. הסרט השתתף בכחמישים פסטיבלים כולל פרמיירה בפסטיבל ברלין, קטף את פרס התסריט והפסקול בפסטיבל ירושלים, נמכר ל-HBO ומוקרן בבתי קולנוע בחו"ל: "זו הרגשה של נחת, לא של אושר כי דברים כאלה הם לא מה שגורם לך אושר בחיים. זה סרט שצולם בסלון הבית שלי – יש בזה משהו קצת הזייתי. הסרט מסב לי נחת על כל האי נחת שהייתה לי ב-3.5 השנים", הוא מספר בגאווה. עלילת הסרט מציגה זוג צעירים תל אביבים גאים: בן הארכיטקט ורז הכוראוגרף (שלומי ברטונוב ואריאל וולף) הגרים בדרום תל אביב ומתחילים תהליך של הבאת ילד משותף לעולם. חייהם הבורגניים והפסטורליים נקטעים בעקבות אירוע טראגי שמערער את שגרת עולמם והופך את חייהם. "'אזרח מודאג' משתמש בחומרים ביוגרפיים. דברים שחוויתי וראיתי בזמן החיים שלי בנווה שאנן והסרט הוא תגובה רגשית מחשבתית למצבור החוויות שהיו לי", מציין חגואל.

"הייתה החלטה כמעט אידיאולוגית בכתיבה שזה הופך להיות סאטירה על עצמי. זאת הייתה נקודת המוצא של הסרט. מהרגע שהוחלטה ההחלטה הזו נוצרה העלילה והיא תופסת את הכוח עליך - לוקחת אותך למקומות מסוימים שלא תכננת לקחת. הכל נכנס לתסריט הזה ולכן הוא מרגיש יותר אישי. רציתי שהחוויה תהיה קולנועית ועד כמה שאפשר מידה של סוכר כדי שהחוויות הלא פשוטות יחליקו בגרון ויחלחלו למקומות שיותר יטרידו", מסביר עידן.

[*]

(אריאל וולף ושלומי ברטונוב בסרט "אזרח מודאג". צילום: גיא סחף)

זה יכול היה להיות גם זוג סטרייטי שמתמודד עם הבעיות האלה.

"זה נכון שיכול היה להיות פה זוג לא להט"בי שהיה עובר את העלילה הזאת. אבל אני חושב שהבחירה בזוג לה"טבי מעצימה את התמות ואת העלילה המתחוללת בסרט. הזהות המינית של הדמויות הראשיות באיזשהו מקום מעבירה את הנטייה החברתית-הומניסטית שלהם. וגם יש עוד ענין שהדמויות הלה"טבית יכולות לצאת מ'הגטו ההומואי' שעוסק לרוב במימוש, מיניות ורצון לאהבה. אני חושב שזה מאוד חשוב להראות נרטיבים אחרים - שהקהילה הלה"טבית יכולה להיות גם המקרבנת וזה במובן מסוים מנרמל את הדמויות הלהט"ביות בקולנוע ולא שומר אותן כל הזמן במקום שמנסה להנגיש אותם לציבור הרחב כדי להראות שהאהבה שלהם לגיטימית. הנרטיב הזה קיים המון שנים ואני חושב שחשוב לעדכן אותו ואולי מסוכן להתאהב בו".

באופן מפתיע הליהוק לא נערך באמצעות אודישנים אלא לאחר שעידן ראה שחקנים על הבמה, שמע עליהם או ראה תמונה שלהם. עובדה נוספת מפתיעה היא שרוב קאסט השחקנים בסרט הם שחקני תאטרון גשר והקאמרי, ליהוק שונה מהרגיל לסרטי קולנוע. "בדרך כלל זה נכון ששחקני תאטרון פחות מנוסים בקולנוע וטלוויזיה ופחות יודעים לעבוד בקלוז אפ, אבל שחקן אינטליגנט שיש לו יכולות מבין את זה נורא מהר. יש הרבה שחקנים טובים בארץ וחבל שאנשים נצמדים לשם שכבר ניסו אותו", הוא מוסיף.

את זוג השחקנים הראשיים, אריאל וולף ושלומי ברטונוב, חגואל ידע מראש שהוא רוצה ללהק. הוא חיפש אחר שחקנים גייז שהם גם זוג במציאות כי האינטימיות ביניהם תהיה מובנת ואותנטית ועליה ניתן יהיה לבנות את העלילה. "המשאב של הזמן הוא כל כך יקר שלא היה לי רצון לבזבז את הזמן שלי על שיעורים באינטימיות, בללמד גברים להתנשק לצורך העניין. לקחת שני סטרייטים וללמד אותם להימשך לגברים זה משהו שלא היה לי כוח, רצון או אנרגיה להתעסק בו", הוא מוסיף. התמזל מזלו הוא הכיר את אריאל ודרכו את שלומי ואז הפסיק לחפש. "ברגע שהכרתי את שניהם, זה היה לי ברור. ידעתי שאריאל שחקן מאוד מוכשר וברגע שראיתי את שלומי משחק על הבמה, הבנתי שזה נועד להיות", הוא מסביר.

עד כמה הזוגיות שלהם דומה למה שאנו רואים על המסך?

"נכון שיש אלמנטים בזוגיות שהם מאוד דומים בין מערכות יחסים והעצבים מאוד חשופים, אבל כולנו בעבודה הבנו שהאינטימיות ביניהם היא חומר גלם ולא השראה סיפורית. כלומר, לא היה שם רצון צהוב להיכנס לתוך החיים שלהם".

איך צולמה סצנת האוננות בין שלומי ואריאל?

"תמיד היה רצון לכבד את האינטימיות שלהם, לפחות מצדי. לפעמים הצלחתי יותר ולפעמים פחות. בסצנה הזאת ספציפית הם היו לבד בחדר והצלם ואני עם המוניטור. אז כל מה שראיתי זה מה שהקהל רואה. בדרך כלל בסט אתה רואה את הסט, את אחורי הקלעים ואתה מסתכל מתוך המוניטור ורואה את הפריים. בסיטואציה הזאת לא היה לי מאחורי הקלעים, אלא רק את הפריים ולכן יכולתי מאוד ללכת עם הדימוי ולהאמין לו".

הסרט הזה מאוד שונה מסרטך הקודם אבל בשניהם יש תמה שחוזרת וזה הטיפול המשטרתי.

"יש דואליות במשטרה: היא יכולה להיטיב ויכולה להתעמר בך. אני אדם שמאוד מפחד מבירוקרטיה וממעורבות של משטרה ושדברים יוצאים משליטתך ברגע שאתה מערב כוחות יותר גדולים ממך. יש בי חרדה קפקאית מדברים כאלה ואני נהנה מהאבסורד הזה, כלומר ש'החוק' נכנס לתוך החיים הפרטיים שלך. יש בזה משהו עם פוטנציאל מאוד קומי-סטירי מצד אחד ומצד שני טרגי עד דמעות. במקרה של 'אזרח מודאג' יש תמונת מראה בסרט שבה המשטרה של הלילה מתנהגת שונה מהמשטרה של היום ולכן יש אמביוולנטיות כלפי היחס של המשטרה וזה מתקף אמביוולנטיות שגם לי ולהרבה אנשים יש כלפי המשטרה".

כעת עסוק חגואל ב"כתיבה של מספר דברים", מנסה להיות אופטימי ולהאמין שלמרות החלפת השלטון "המנועים והבלמים במדינת ישראל הם חזקים ושלא כל פעם שמתחלף שלטון הערכים של המדינה ישתנו כל כך מהר". חגואל אף שוקל הבאת ילדים לעולם: "כל אדם שיש לו לב, ריאות ומוח במדינת ישראל רוצה להביא ילדים, בין אם הוא להוט או לא להוט. הסביבה נותנת את התחושה הלא נעימה שאתה צריך לעשות זאת ועל כן יש סיכוי שאעשה זאת. אבל לא בכל מחיר". לטענתו בחברה הישראלית הנרמול של הגייז מתרחש דרך הבאת ילדים: "יש לי הרגשה שבישראל לא לגמרי מקבלים הומואים, אבל לפחות שיביאו ילדים לעולם".