Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: קפה נגלר

עליי להודות לא לסרט הזה ציפיתי, וזה כלל לא דבר רע. הסרט "קפה נגלר" מלווה את הבמאית מור קפלנסקי שיוצאת למסע בעקבות "קפה נגלר", בית הקפה שהיה בבעלות משפחתה בברלין בשנות העשרים של המאה הקודמת, ועליו שמעה ניסים ונפלאות מפי סבתה נעמי.

החקירה לא נפתחת באופן מזהיר - הבניין שבו שכן בית הקפה הגדול איננו קיים עוד וכך גם הדירה שבה גרה משפחת נגלר. מור לא מתייאשת ומחפשת מומחים להיסטוריה מקומית אך הם לא שמעו על המקום. גם לאחר בדיקה מעמיקה טוען ההיסטוריון שמדובר בלא יותר מבית קפה שכונתי חביב. ממש לא אגדה ברלינאית.

נעמי קפלנסקי, סבתה של הבמאית וקולנוענית מוערכת בפני עצמה, חלמה מאז ומתמיד ליצור סרט תיעודי על על בית הקפה של סביה אך נמנעה מלעשות כן מחשש שתראה כמשוויצה. כעת כשחלומה מתגשם באמצעות מור, היא להוטה לעקוב אחר התפתחות היצירה. מכאן נובע הקונפליקט בסרט: איך והאם בכלל כדאי לספר לסבתא שאין מה להשוויץ בו.

[*]

"קפה נגלר" מתחיל באופן מסוים אך תופס כיוון שונה מאוד ככל שהוא מתקדם. מהסצנה הראשונה התפתיתי להאמין שאלמד על קורותיו של מוסד חשוב שבאופן טראגי נשכח מדפי ההיסטוריה. כל אכזבה ומבוי סתום רק בנו את הציפייה שעוד מעט יגיע קצה החוט שיחשוף את האמת המפוארת והסרט יסתיים בתחושת ניצחון וכתובת ענקית של 'אמרתי לכם' מעל כותרות הסיום. זה לא קרה. במקום, "קפה נגלר" מביא תיעוד כנה ונוגע ללב של תסכול, מבוכה וייאוש שמתגברים עם כל מומחה שמפריך אגדות משפחתיות וכל עד שאמינותו מוטלת בספק.

בנקודת השפל בחקירה עולה הסברה כי בית הקפה אירח בצל קורתו גם עסקים פחות מכובדים. בנקודה זו מבקשת הבמאית לעצור ולהחליט מה חשוב יותר - האמת ההיסטורית או זו שבני משפחתה ובעיקר סבתה גדלו עליה. המסקנה אליה היא מגיעה איננה מובנת מאליה אך כזו שניתן להבין ולהזדהות עימה. הפתרון אליו היא מובילה מהווה את התפנית המפתיעה ביותר בסרט ובזכותו נחשפים גם כמה סיפורים יוצאי דופן שנארגים לתוך המיתוס של בית הקפה.

אז מה באמת חשוב יותר? "קפה נגלר" מציג עמדה מסוימת אך איננו מתיימר להיות צודק אלא פשוט לעשות את הדבר הנכון בעיניה של הבמאית עבור משפחתה. זה מה שכל אדם יכול לעשות. הסרט לא נגמר בתחושת ניצחון, לפחות לא מהסוג שחזיתי בהתחלה. הוא כן נגמר בסיפור אנושי נוגע ללב ובהבנה שיש אגדות שעדיף להניח להן ולנצור כזיכרון מתוק.