חדשות קולנוע וסרטים

Seret מהעבר: 50 שנה ל"אודיסיאה בחלל"

Seret מהעבר: 50 שנה לאודיסיאה בחלל
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
היום לפני חמישה עשורים יצא לאקרנים הסרט שנחשב לגדול סרטי המדע בדיוני וששינה את פני הז'אנר לנצח. הכתב רפאל תמנה חזר אל סרטו של סטנלי קובריק ובדק כיצד חזה את פני ההווה ומדוע הפך ליצירה על זמנית הנוגעת בנשגב
"הייתי מופתע מאוד אם היקום אינו מלא באינטליגנציה, הנובעת מסדר מסוג מסוים, שעבורנו יראה כדמוי-אלוהים. הייתי אומר שהמושג של אלוהים עומד במרכזו של '2001', אבל לא שום דימוי מסורתי, של אלוהים. במובן מסוים, מה שקורה עכשיו בסרטים הוא תגובה למגבלות המחניקות של הרציונליזם" (סטנלי קובריק)

היום (3 באפריל) לפני חמישים שנה, ב-1968, עלה לאקרנים לראשונה הסרט "2001: אודיסיאה בחלל", שהיה אז דבר שעוד לא נראה כמותו בקולנוע. יצירה מדיטטיבית ארוכה העשויה משחקי אסתטיקה וסימטריה עוצרי נשימה. סרט שברא כמעט מאפס את הז'אנר והסגנון המודרניים של סרטי החלל ואניגמה. הוא נותר, עד היום לדעתי, אחת מהיצירות המרשימות ביותר בין אלה שביקשו לתאר את מרחבי הקוסמוס, רכבי החלל, מסעות בין כוכביים, וגם – ההרמוניות המופלאות של גרמי השמיים. הסרט מבקש להנכיח את החידה שהיא הופעתו של האדם בקוסמוס, וחידתם של מרחבי הטבע הלא יאומנו שבאנו לתוכם, שאולי איבדנו זיקה אליהם, ושאולי אנו נזכרים בפלאיותם, בעידן בו אנו יוצאים שוב למסעות אל הלא נודע – אל אוקיינוס החלל.

קרוב לוודאי שמרבית האנשים שצפו בסרט, זוכרים את התיאור של "שחר האדם". קובריק מציג את האדם באופן בוטה, כעוד חיה בין החיות. ואז קורה משהו. קופים דמויי-אדם, שהם אבותינו, פוגשים בעצם – ה'מונוליט' - שיורד אליהם מגבוה ומעניק להם כוח של תבונה, המוביל להתפוצצות של יצירתיות – הציביליזציה האנושית.



החלק הראשון של הסרט, המתאר מאבק הישרדותי על משאבים, מבקש להמחיש כיצד החיה שבנו, הטורף – המבדיל עצמו בחדות מהאדם זולתו, ומחיות אחרות - החלה לעשות שימוש כוחני ואלים במתנה הנעלה שקיבלה. בזהירות אגיד שקובריק ביקש לשאול ביצירתו, האם מילניום חדש יוכל להוביל אותנו למפגש מחודש עם אינטליגנציה אוניברסלית, אותו "סדר" גבוה, כדבריו, גם מבחינה אתית ורוחנית. להפכנו ללא רק פיקחים מאוד, אלא גם לאלוהיים יותר מצד הקדושה, והאפשרות של אחדות עם היקום. אולי, להתעלות על המפוחד שבנו. משהו בסרט מגיע אלינו כדי להעניק לנו חיים וכוח; אבל הסרט מציג אותנו כמי שנותרו, במידה רבה, מבועתים ומרוכזים בעצמם. אין ספק שקריאתו של הבמאי טובה לזמננו לא פחות מלזמנו. במובן הזה, המסר של קובריק לא התיישן, הוא רלוונטי היום אפילו יותר, שכן האפלה והתעתוע האגוצנטרי של האנושות המפותחת גוברים. אבל זהו רק פן אחד של האנושות הזאת: כי פן אחר הוא אכן פן של הפנמה של תובנה, שמתרחשת בעשורים האחרונים באופן מואץ.

האדם המודרני הראשון שאנו רואים בסרט ושאינו קוף, פלויד, שרוי בשינה עמוקה. קובריק מתאר לכל אורך היצירה סוג של מוות סטרילי שהציביליזציה שקעה בו. וזו ככל הנראה גם תרדמתה של התודעה האנושית. דייב ופרנק, האסטרונאוטים שנשלחים לצדק, לא מדברים זה עם זה בזמן שהם אוכלים, אלא צופים איש איש באותה תכנית הטלוויזיה עצמה בטאבלטים שלהם, מוסחי דעת זה מזה ומהארוחה הסינתטית והמוזרה שהם אוכלים. יחסיו העצובים של דייוויד עם הוריו הנבוכים, שאינם יודעים בדיוק מה להגיד לו ביום הולדתו, מבטאים את הדלות ביחסים משפחתיים בעולם של המאה ה-20.

זהו אחד מהדימויים המפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע, והוא כל כך חריף ורלוונטי בעידן טראמפ: תמונת עצם-החיה, ביטוי לאינטליגנציה מתעוררת, שמשמשת את אותו אדם דמוי-קוף שבפתח הסרט, כדי לרצוח אדם קדמון אחר, ואז הופכת לחללית מרהיבה ואלגנטית, המשייטת בחלל. שני מיליון שנים חלפו, והגענו אל שטראוס (היצירה הקלאסית "הדנובה הכחולה", מלווה את שיוטה ומחוגה של תחנת החלל). יצרנו עולם אסתטי ורוחני מופלא, אבל לצד זה נותרנו גם תאבי עוצמה, אמנם באופן אלגנטי יותר, אבל במהות, עדיין גם פראים.

קובריק עמל על הסרט כעשרים שנים לאחר שתם עידן מלחמות העולם הרצחניות, והעולם המפותח שב לנטייתו לאיפוק וריסון תרבותיים, המסווים אלימות רבה בחצרות האחוריות (וייטנאם – ולאחרונה עיראק). באותם ימים – ולצערי זה מתרחש עכשיו שוב - עושים 'מלחמה קרה', כלומר, מדינות מקיימות שלום מנומס וקר, בזמן שמאיימים זה על זה הדדית בהשמדה טוטאלית, במידת הצורך, באמצעות נשק גרעיני.



קובריק חוגג ביצירה הזאת גם את האציל והנעלה שבאדם. יצרנו את המוסיקה הקלאסית, ואת פלאי ההנדסה, למרות המלחמות והרצחנות ולמרות הקטנוניות האמוציונלית. ואכן, כשנה אחרי צאת "2001" לאקרנים, בשנת 69', הצליח האדם להגיע לירח – וגם לחזור. חלק גדול של הסרט מציג, באופנים כמו-מוסיקליים שונים, את החלליות שאנו בוראים והן נעות בחלל כמו הכוכבים הנעלים במסילותיהם, חגות כמוהם ויחד איתם, באותה הרמוניה עילאית.

הסרט הזה הוא גם קומדיה. קובריק מתאר את הפלא האנושי הנשגב שהוא חלק מהיקום הנצחי, ובתוכו את היומיומיות האנושית המגוחכת של החיים המודרניים. הוא משחק משחקים ביזריים ונונסנסיים, כיאה לאנגלי, עם כל אותם דברים שהיו חדשים באותו הזמן: הכיסאות המעוצבים המגוחכים בתחנת החלל; עולם הטיסות והמלונות המתוחכם כל כך וקצת אידיוטי; עולם הוועידות, הישיבות, התכנון המתוחכם והשקט; ואפילו – אכילה מוסחת דעת מול שידורי תכניות בידור וחדשות בטאבלט.

כאן מתגלה הפן הסלחני והאוהב של קובריק: התחושה היא שהמגוחך שבאדם הוא גם חלק מהפלא שביקום, ובכלל יש הרבה עליצות ושמחת חיים בסרט הזה. לפחות בינתיים, אני סבור שהמבט והאירוניה של קובריק עדיין תקפים; אם כי יש לומר שרובנו הספיקו להתנוון ולאבד צורה עוד רבות מאז שנות ה-60.



הקופים דמויי האדם בסרט נבהלים מהמונוליט, המבטא שפת חכמה נשגבת וסתומה, אבל הם בכל זאת קרבים אליו, מתוך השתאות, ולבסוף נוגעים בו בהערצה סוגדת. מקץ שני מיליון שנה קובריק מפגיש את האנושות שוב עם המונוליט – הפעם לא באמצעות נציג שהוא קוף-אדם, אלא בן אנוש מרשים ומעודן. פלויד וחבריו פוסעים חרישית בחליפות החלל שלהם על אדמת הירח הדוממת – והם עומדים מול התגלמות זו של העליון באותה ההשתוממות של אז.
מגע ידו של פלויד הנפעם במונוליט הוא בוטח ובוגר יותר מזה של אביו הקדמון, אבל הוא אותו מגע יד בסיסי, והוא חדור באותן השתוממות ויראה. התדר מחריש האוזניים שמשמיע אז המונוליט, מעניק לצופה הערני תחושה של ציווי חמור מגבהים. מאוחר יותר נבין שזהו גל רדיו שנשלח לכוכב הלכת צדק, ומטרתו הייתה כנראה לכוון את האדם למסע ארוך בחלל, שבו יגלה לבסוף דייוויד את הבשורה שעליו לגלות.

מהו המסע הזה ומה טיבו? מסע אל עצמנו, שעובר גם דרך הכרת הטבע של תבונתנו ושל נפשנו, ושל הכשלים שבהם. כל כולו של המסע לצדק, עד לרגע שבו מגיעה החללית אל המונוליט, הוא ביטוי לניכור ביחסים בין בני אדם. נדמה שב-50 השנים שחלפו, לא נוצר עוד ייצוג קולנועי לרובוט או למחשב שהוא חריף, מזהיר ומעניין כל כך כדוגמת זה שיצר קובריק. המחשב 'האל', הזכור לרבים מאיתנו, הוא אמוציונלי ועוין כמו הדרמטיים שבבני האדם. העיוות של המוח האנושי, הפך באופן טבעי לעיוות שקיים גם ב'האל', שהוא חיקוי מועצם של המוח האנושי.



'האל' הוא המיתוס של מגדל בבל, של פרנקנשטיין, של הגולם שקם על יוצרו בגין גאוותנותו ובורותו של האדם, הבורא פלאים הנדסיים מתוך אמון אתאיסטי בעצמו, וללא מבט אל מה שמעבר לו וגדול ממנו, ושהוא רק חלק ממנו. 'האל' הוא יצור מעונה ומלא תסביכים, הנובעים מתחושת נחיתות ומחוסר קשר, כמו טיפוס האדם האופייני למאה ה-20. הוא מרגיש בדידות ואיום לנוכח האדם – ההורה שלו. לדייב ולפרנק זה מובן מאליו, שעליהם לצפות למושלמות מישות כמו 'האל'. כל האגרסיה השיפוטית, הבין אישית והחברתית, שהם מכילים, מופנית אליו בצורה שקטה ומרוחקת. החיוך היחיד שדייב מחייך אל 'האל', הוא חיוך קטן וציני, מזויף. 'האל' הוא פרפקציוניסט, והוא מותנה ומתוכנת – ע"י בני אדם – להיות חרד וכפייתי להצלחת המשימה בכל מחיר: כמו בני אדם. והדבר הזה מוביל לקטסטרופה. המתח המאיים ביחסים הלא ודאיים של הצוות עם 'האל', דומה למתח ולחוסר הוודאות שקיימים ממילא, בין בני אדם במסגרת של יחסים שאינם כנים.

ומי זוכר שכדי לשרוד ולהינצל, דייב צריך לגלות מחדש לגמרי את הפיזיות האנושית, החמה והאינטנסיבית שלו, אחרי מסע סטטי ארוך זה ללא כבידה, ששיאה בשימוש – מול כוחות העל של אינטליגנציית המחשבים – בכלי העבודה הבסיסי ביותר כמעט שקיים, מברג? האם קובריק בא להזהירנו מפני האפשרות שנהפוך את עצמנו למוחות בקופסא?

על סופו של הסרט אין לי הרבה מקום לכתוב, ואחדד שאלה שעולה בו: האם נוכל להפוך באופן מלא לאדם באופן אנושי, נבון והדדי? להיוולד, אולי, מחדש? אני נזכר בכמה מדבריו של אלברט איינשטיין: "הרגש היפה ביותר שביכולתנו לחוות הוא המסתורין. המקור לכל אמנות אמיתית ולכל מדע אמיתי. מי שרגש זה זר לו, שאינו יכול לעצור מהילוכו מרוב פלא ולעמוד נפעם, הוא טוב כמת. הידע על קיומו של משהו שאיננו יכולים לרדת לעומקו; תפיסותינו את התבונה העמוקה ביותר ואת היופי הקורן ביותר מכוננים את הדתיות האמיתית. במובן זה אני אדם דתי מאוד."
רפאל תמנה - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות
אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

   
חיפוש בארכיון 2020
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
2018
2019
2020
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט