פסטיבל חיפה: סקירות סרטים והזוכים בתחרויות השונות

סרטה של מיכל ויניק "ולריה מתחתנת" הוא הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס התסריט בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-38 חיפה. "סרט קאמרי דחוף וקלסטרופובי המקפל בתוכו סיפור אנושי ואוניברסלי גדול. ברגישות, דייקנות וחמלה, מגולל הסרט את סיפורן של ארבע נפשות אבודות המנסות לשרוד בתוך מציאות מעיקה וכובלת והוא עושה זאת בהצלחה גדולה", נימקו השופטים את הבחירה.

פרס סרט הביכורים הוענק לסרט "השמן" של גודיס שניידר שגם זיכה את צחי סדן בפרס השחקן. פרס להישג אמנותי בסרט עלילתי ישראלי הוענק לסרט "בתולים" של מאור זגורי, פרס הסרט התיעודי הוענק לסרט "הבחירה של ניצה" של אורי ברבש וציון לשבח לסרט דוקומנטרי הוענק לסרט "ברונה" של תומר ושלמה סלוצקי. בפרס הסרט העצמאי הקצר זכה הסרט "סלמה" של סוהילה גטאסס, בסרט האנימציה הקצר "בכבוד!" של סיון אלאשוילי ובסרט הסטודנטים "אנא רגיל" של גיל פרמון.

בתחרות כרמל לקולנוע בינלאומי, בה עמד בראש צוות השיפוט הבמאי הרומני קורנל מונדרוצו, זכה הסרט "קירבה" של לוקאס דונט שיופץ בהמשך בישראל בפרס הסרט הטוב ביותר , בעוד ציון לשבח הוענק לסרט "כמו חיות". בפרס 'עוגן הזהב' לסרט ביכורים, בו כיהן מבקר האתר רון פוגל בצוות השיפוט, זכה "ההר" של תומס סלבדור ובציון לשבח זכה הסרט הצרפתי "הכי גרועים". ומכאן נמשיך לכמה מהסקירות האחרונות מהפסטיבל של כתבי האתר.

[*]

אקסיומה

יוליוס הוא בחור חביב שעובד במוזיאון כשומר. יש לו הרבה חברים, הוא מצליח בעבודתו ולכאורה נראה שהכל טוב בחייו. יום אחד הוא מזמין את כל החברים להפלגה ביאכטה המשפחתית שלו, אבל בדרך לשם קורה אירוע מצער שיתחיל שרשרת סדקים שמאיימת להרוס את כל התדמית שיוליוס בנה.

הנושא של הפייק ניוז והחיים המזויפים שכולנו מציגים ברשתות החברתיות הפך בשנים האחרונות למוקד עיסוק עיקרי בקולנוע ובתקשורת. הבעיה ב"אקסיומה" של הבמאי יונץ יונסון היא שהוא לא מצליח באמת להציג אמירה חדשה בנושא שכבר מרגיש שראינו בכל זווית. אין פה טייק מודרני. זה מתחיל כרעיון טוב שמתפספס בגלל תחושת הייאוש שעוברת בצפיית הסרט האיטי בטירוף. הוא לא מצליח להגיע לנקודת שיא כלשהי והעובדה שאין בו הומור, מתח או רגש כלשהו מקשה עלינו לשרוד אותו מבלי לפהק או לאבד עניין. (ליטן לשינר)

העיוור שלא רצה לראות טיטניק

יאקו הוא עיוור שחולה בטרשת נפוצה (כמו השחקן שמגלם אותו, פטרי פויקולאינן) המרתקת אותו לכיסא גלגלים ולמרות שהחיים לא מחייכים אליו, הוא עדיין שומר על הרעב אליהם. יש לו חוש הומור סרקסטי ואהבה לסרטים (מלבד סרט אחד- "טיטניק"). מה שעוזר לו לשמור על אופטימיות זה שיחות טלפון עם סירפה, בחורה שהכיר באינטרנט. לאחר ששומע שהיא במצוקה הוא מחליט לצאת למסע, לבד. הצילום הנהדר והמבריק של סארי אלטונן מצליח להעביר את תחושת התסכול וחוסר האונים. יש לנו תחושת אמפתיה והזדהות גבוהה יותר כלפי הגיבור מאשר בסרטים רגילים על אנשים עם מוגבלויות כי הוא לא מוגדר רק על ידי העובדה שהוא נכה. הוא מיוצג בצורה שונה, כנה והומוריסטית יותר באמצעות תסריט שמתבסס יותר על דיאלוגים מאשר על נרטיב. (ליטן לשינר)

משרה מלאה

לור קלאמי ("10 אחוז") נוטשת את ההומור ועוברת לדרמה בועטת ושוברת לב על אם חד הורית שנאבקת בקשיים שהחברה מפילה עליה - בעלה לא מוכן לשלם מזונות, השכנה לא מוכנה לשמור על הילדים והעבודה בניקיון מתישה. זה מקסים ובעצם גם עצוב איך סרט דרמה הופך לסרט מתח וגורם לנו לשבת על הקצה של הכיסא מרותקים ומתפללים לטובתה.

המצב בצרפת אמנם מצער, אבל הוא בסיס נהדר לקולנוע חברתי שנותן לך אגרוף בבטן. "משרה מלאה", זוכה פרס הבימוי (אריק גראוול( והשחקנית (קלאמי) בפסטיבל ונציה, עוסק בנושא החברתי וההשלכות של המחאות על האנשים הקטנים עד לרמת התחבורה הציבורית. קשה לי להאמין שמישהו יצא מהסרט הזה אותו הדבר, ואולי נתחיל לשים יותר לב לאנשים סביבנו. (ליטן לשינר)

מספר 10

במהלך חזרות להצגת תאטרון מתגלה כי בין אשתו של הבמאי, איזבלה והשחקן הראשי וצעיר גונתר מתחולל רומן סוער. השניים נפגשים בסתר ומסתירים את הקשר ביניהם אפילו מבתו של גונתר שמגיעה לבקרו בהפתעה, בתואנה כי גילתה שיש לה ריאה אחת בלבד שגדולה ב-30 אחוז מריאה רגילה ותוהה אודות שורשיה (מתברר שהיא עוקבת אחריו יחד עם בן זוגה). פרט זה יהפוך חשוב ורלוונטי בהמשך העלילה.

את הקשר בין גונתר ואיזבל מגלה אחד משחקני המשנה, מריוס שמקנא בתפקידו הגדול של גונתר. לאחר שמריוס מגלה זאת לבמאי, מתבצע היפוך תפקידים ומריוס, שאינו מצליח אפילו לשנן את השורות מקבל את שורותיו של גונתר המושפל. ההשפלה, יחד עם העובדה כי הקשר נחשף ומילה שנאמרת לו על ידי איש זר על הגשר גורמים לו למעשה אלימות כלפי מריוס על הבמה. הוא בורח ומבין כי עתיד הקריירה וחיי האהבה שלו נקטעו. ברגע מכונן זה, הוא מקבל פרט מידע נוסף על עברו ולאט לאט מתחקה אחר שורשיו.

"מספר 10" הוא סרטו ה-11 באורך מלא של התסריטאי ובמאי ההולנדי אלכס ואן וורמרדם ("בורגמן", "שניידר נגד באקס") שידוע בסרטיו האפלוליים. גם סרט זה מתחיל כדרמת תככים רומנטית, בהמשך משנה כיוון והופך למותחן ובסופו טוויסט מרענן מהז'אנר של המדע בדיוני עם תמונת סיום מהפנטת. הרעיון עצמו מעניין ומרענן ומכיל ביקורת על ההתנהלות בחברה ובעיקר על דת הנצרות אך הביצוע אינו מספיק שלם.

למרות יכולות המשחק המשובחות של השחקנים, בראשם טום דיויספלייר הנאה ומרגש כגונתר ופרידה ברנהארד כליזי בתו, מרחפים בסרט לא מעט סיפורים, חלקם מיותר. ישנו סיפורם של גונתר ואיזבל, הבמאי הקנאי קארל, סיפורו של מריוס וסיפור עברו של גונתר.. אך לא כל הסיפורים נסגרו והתבהרו ונותרו בסיומו קצוות פתוחים. לכן התחושה שיוצאים ממנה מהסרט היא של החמצה. (מיכל ליבר רונן)

כל ההקרנות באתר הפסטיבל, לכל הכתבות מפסטיבל חיפה >> לחצו כאן