הישראליות שלי לא יכולה לרדת ממני, כמו ריח של סיגריות אחרי מסיבה

מאז ומתמיד לבמאית והאמנית אלה אלטמן היה דחף לתעד מערכות יחסים במיוחד כשהן ״בשלב היפה שלהן״. בסרטה הקודם ״השואה נגמרה ביצ׳״ היא הציגה את סיפור האהבה שלה עם מוזיקאית מפולין שמבקרת בישראל. לאחר שהיא נעלמת, אלה שבורת הלב יוצאת למסע נקמה כדי להחזיר את אהובתה. אך הפעם, בסרטה החדש והקצר ״Lover״ בן ה-16 דקות, שיוצג בפסטיבל הקולנוע הגאה השבוע, היא בוחרת לפעול באופן מעט שונה ובניגוד לכל הפעמים בהן היא לקחה בחורות איתן הייתה במערכות יחסים אמיתיות, הפעם היא מצרפת אליה את השחקנית נעמה פרייס לגלם את מושא האהבה שלה - ״כדי לא להיות כלבה לא מוסרית ולחרב לעצמי מערכת יחסים אמיתית״, כפי שהיא מודה.

הסרט מתרחש במספר קווי עלילות מקבילים, כשהסיפור המרכזי מתאר את אלה (בתפקיד עצמה כפי שהיא נוהגת לעשות) - במאית שמזמינה שחקנית לגלם את אהובתה בסרט מלחמה שמתרחש כולו בדנקרק. הרומן מטשטש בין הגבולות המקצועיים לרגשות האמיתיים, בין הפיתוי למציאות ובוחן את השאלה - ״עד כמה רחוק במאי צריך לדחוק בשחקן שלו כדי לייצר אינטימיות אותנטית ביצירה?״.

הסרט צולם במסגרת הלימודים של אלה בסטודיו הלאומי לאמנות עכשווית בצרפת ("לה פרנואה"). ״התקבלתי עם רעיון יחסית דוקומנטרי שהמשיך את הקו שלי על ללכת לפלרטט עם כל מיני בחורות ולעשות בלאגן״ היא צוחקת. כחלק מהשיטוטים למציאת לוקיישן היא מצאה את עצמה על החוף בדנקרק. ״זה היה החוף הכי מרגש שהייתי בו בחיי. יש משהו ביופי של החוף שמשתלב עם ההיסטוריה והבונקרים שטבועים שם בחול, צדפים לצד כדורים, רומנטיקה מרגשת לצד היסטוריה נוראית. את מרגישה את השקט של אחרי המלחמה ואז פתאום הכה בי עצב מסוים כי אני במקום היפה הזה לבד ואין לי מישהי לחלוק איתה את זה״.

לרוב את בוחרת את מי שלצידך כשחקנית, איך הגיעה הבחירה בנעמה?

"אני מכירה את נדב (לפיד) שנים, הוא במאי שאני מאוד מעריכה ואפילו התייעצתי איתו לגבי המעבר ללמוד בצרפת. הוא היה כמו אחי הגדול בפריז, אז סיפרתי לו לגבי הרעיון לסרט הזה. הוא אמר שהוא מאוד אוהב ונתן לי כמה עצות לגבי עניין הצילום עצמו. שאלתי אותו מה הוא אומר על נעמה בתפקיד של השחקנית/בת הזוג (נעמה פרייס היא בת זוגו של נדב, ל.ל), הוא השיב שלדעתו זה יהיה חיבור מעניין מאוד ואז נפגשנו והיה חיבור".

לאור העובדה שמדובר בתסריט העלילתי הראשון של אלה, בניגוד לשאר הפעמים בהן עשתה בעיקר דוקו, מצאה את עצמה הבמאית הצעירה מתמודדת עם אתגרים חדשים. "בגלל שהפעם הבאתי שחקנית מקצועית הרגשתי שיש לי יותר אחריות", היא מודה. "האם אני יכולה לבקש ממישהי שתנשק אותי ותגלם את ה'לאבר' שלי? הסרט עוסק לא רק בשאלה של התסריט אלא גם בשאלות כמו מה הגבולות? וכמה את מוכנה לתת לשחקנית לעשות?. בסרט עצמו היא זו שמחזירה לי את כל השאלות האלה, כל הדיאלוגים איתה זה למעשה הדיאלוג הפנימי שהיה לי. לחצות גבולות זה דבר אחד אבל כשאת גורמת למישהי אחרת לעשות את זה, זה כבר שונה. השאלות האלה ליוו אותי הרבה". גם כאן וגם בסרטים הקודמים שלך את מאוד אוהבת לשחק עם העניין של פנטזיה או מציאות מקבילה, ביצירת קולנוע גם יש לך את התירוץ המושלם לבנות את העולם הזה, את מהאנשים ששוקעים?

"אני מרגישה שאני ההפך הגמור, אולי זה כי הרבה מהתפקידים שעשיתי לפני היו בסגנון של הפקה על הסט אז גם כבמאית אני יודעת שאני בעצם האחראית להכל, כולל העריכה. כשאנחנו מצלמים אני כבר בונה בראש איך אני אערוך את זה אחר כך. הייתי אומרת שאני מתפקדת כמו ציידת".

מה הכוונה?

"אני ציידת של חומרים על הסט יותר מאשר אחת כזו שפשוט זורמת. אני משגעת את כולם כדי שהכל יהיה מדויק. כמו שקורה בסרט - יש הרבה דרכים להסתכל על האמת והרבה דרכים לספר אותה, צריך לבחור אחת. במקרה של Lover ידעתי פחות או יותר מה הכיוון אבל עד שלא הגעתי לחדר העריכה לא יכולתי באמת לקחת את הכיוון הזה של האמביוולנטיות על פני סיפור אהבה שגרתי".

גם נושא הבדידות שבו בוחרת לגעת אלטמן בסרט לא רחוק מן המציאות, כשגם בחיים האמיתיים היא הרגישה ככה כשהגיעה לצרפת. ״אני יכולה להיות בצרפת הרבה זמן אבל הישראליות שלי זה משהו שלא יכול לרדת ממני, כמו ריח של סיגריות אחרי מסיבה למרות שלא עישנת בכלל״.

איך את מרגישה שזה בא לידי ביטוי?

"האופי שלי מאוד שונה, זה לטובתי אבל זה גם חסר פה. אירופה שונה, יש פה אנשים נחמדים אבל זה לא משתווה לקשרים עם ישראלים. משהו אצלנו מאוד ישיר ואני אוהבת את זה מאוד. החלק הנוסף זה העניין של הקונטקסט הפוליטי. בכל התחלה של שיחה מאז ה-7 באוקטובר אני צריכה לציין שאני לא מסכימה עם פעולות הממשלה ואם האנשים שמולי חמודים מספיק אני ארגיש בנוח לספר על המשפחה שלי ועל הנפש שלי שהתרסקה. יש פה הרבה אנשים שאי אפשר לנהל איתם את הדיאלוג הזה כי הם מורעלים נגדנו".

אז למה דווקא צרפת?

"סיימתי לימודים בארץ ורציתי לגדול. הרגשתי שבארץ אין באמת אפשרות להרים סרט כי זו קליקה מאוד סגורה. אני למדתי אומנות ואני משוגעת מהבחינה הזו שאני לא עושה את הנרטיב הקלאסי הסגור שיש לנו בארץ. יש פה קולנוע טוב כן? אבל יש לו עוד דרך לעבור בפתיחות שלו. לפריז נסעתי בספונטניות כזו, היה פה יום פתוח ואחרי ביקור זריז באולפן שמצלמים בו את הכל ומעבר על הציוד הבנתי שזה המקום. מאוד אהבו אותי בראיון וזה היה הדדי, הרגשתי שבארץ בחיים לא יקבלו את המוזרות שלי ובצרפת, גם מבלי להסביר, הם הבינו הכל. ואז קיבלתי תקציב כחלק מהקבלה שלי כדי להפיק סרט ותמיכה מלאה בכל אספקט שאפשר לחלום עליו. סמכו עליי עם הוויז׳ן שלי".

אחרי שבילית שם תקופה, איפה את מרגישה שאת מתחברת לקולנוע הצרפתי?

"ישראלים, או לפחות רובם, לא שואלים את עצמם בסרטים שלהם באופן כל כך אובבסיבי 'מה המשמעות של עשיית אמנות ומה הגבולות שלה?' משהו שם יותר פילוסופי במובן הזה,.

כמישהי שחוותה קצת מהתגובות של ה-BDS, מה החשיבות של להציג את הסרט הזה בישראל בעינייך כחלק מהפסטיבל?

"אני חושבת שהפסטיבל הגאה זה המקום הראשון שנותן ביטוי לקולות המגוונים בחברה, יותר מכל פסטיבל אחר. הוא נקודת אור במדינה הזו בייחוד בתקופה הקשה, הוא נותן מקום להמון נרטיבים מהרבה כיוונים שבסוף יש להם הבנה משותפת על הנושא של שאלת הזהות הזו. יש פה הזדמנות לישראלים שמגיעים מצדדים שונים של המפה לשמוע קולות שאחרת הם לא בהכרח היו נחשפים אליהם והפסטיבל הגאה נותן מקום לכולם. יש בו מקום ליצירת דיאלוג שבעיניי פחות יתקיים בעולם הסטרייטי וזה מה שנורא מייחד אותו, זה מה שיייצור בסוף את השינוי בחברה".

הסרט "Lover" יוצג כחלק ממקבץ "סיסטרז" בפסטיבל הקולנוע הגאה ביום רביעי הקרוב בשעה 19:30. לפרטים נוספים - לחצו כאן, לתכנית המלאה והזמנת כרטיסים - באתר הפסטיבל, לכל הכתבות מהפסטיבל הגאה - לחצו כאן