Seret מהעבר: 20 שנה למדגסקר

נובמבר 2008. בן סטילר, כריס רוק, ג'דה פינקט סמית' (שנים לפני אותה שערוריית אוסקר בין השניים) ומפיק העל ג'פרי קצנברג נוחתים בארץ הקודש ועושים את דרכם ל"גלובוס מקס" שבנתניה. לא, לא כדי לחנוך הפקה ישראלית-הוליוודית נוצצת ולא כדי לחגוג 90 לשמעון פרס, אלא להשיק את סרט האנימציה החדש "מדגסקר 2: הבריחה לאפריקה" ההמשך המצליח למגה-להיט "מדגסקר" מ-2005 של חברת דרימוורקס.

אין ספק בכך שבמהלך שנות ה-2000 והלאה, "מדגסקר" היה אחד למותגים החזקים והמצליחים ביותר של דרימוורקס: עם רווח של למעלה מ-2 מיליארד דולר, סדרת סרטים אלו (סרט שלישי הגיע ב-2012) הייתה לפרנצ'ייז האנימציה התשיעי הרווחי בכל הזמנים ולשלישי הכי רווחי עבור החברה (אחרי סרטי "שרק" ו"קונג פו פנדה"). כל זה ללא אינספור המרצ'נדייז, משחקי המחשב, סרט הספין-אוף ("הפינגווינים ממדגסקר" מ-2014) וסדרת הבת "הפינגווינים ממדגסקר" (ללא קשר לסרט) – אחת המוצלחות והלא מדוברות-דיין שערוץ "ניקולודיאון" הוציא במהלך שנותיו.

עדיין, בעוד ששמם של "שרק" ו"קונג פו פנדה" ממשיך להתקיים במרחב הציבורי – הן בשיח האינטרנטי (תרבות הממים ושות') והן מבחינת דרימוורקס (שנה שעברה "קונג פו פנדה 4" יצא לאקרנים ו"שרק 5" יגיע לאקרנים בסוף שנה הבאה), העיסוק ב"מדגסקר" נדמה שנעלם כלא היה. כן, הפרנצ'ייז שכמעט כל ילד שגדל בשנות ה-2000 הכיר זוכה כעת ל"כתף קרה" מהוליווד (סרט המשך רביעי היה בתכנון במשך שנים וסומן ליציאה כבר ב-2018, אך ירד רשמית מהפרק במהרה) או מהשיח הכללי.

הנה רק דוגמה קטנה: רק לפני מספר חודשים פרסם המגזין האינטרנטי הנחשב "Vulture" רשימה שהתיימרה לדרג את כל סרטי דרימוורקס לדורותיהם; "מדגסקר" הגיע למקום ה-41 בלבד מתוך 50, וזכה לתיאורים "מלבבים" כגון "סרט לא באמת רע אך לא באמת טוב", "היצירה הכי בינונית שהחברה יצרה" ו"מורשתו מסתכמת בלמור בדיבובו של סשה ברון כהן".

בפועל, האמת הרבה פחות שטחית וחד-משמעית ממה שהציגה אותה רשימה. 20 שנה אחרי צאתו, "מדגסקר" עדיין נותר אחד מסרטי האנימציה החזקים ביותר ששנות ה-2000 הביאו ובכלל – בלב תחרות קשה מצד מלכת התחום פיקסאר, אז בתור הזהב שלה. אז מדוע "מדגסקר" והמשכיו אינם זוכים לעדנה מחודשת בימינו ומה סוד הקסם של המקור – שהצליח לסחוף כל כך הרבה ילדים ומבוגרים כאחד בשעתו והיום זכור בעיקר בזכות שיר הנושא שלו "I like to move it" (או בגרסה העברית "כולם להזיז ת'טוסיק").

בבסיסו, "מדגסקר" מעלה את השאלה: מה קורה כשחיות שנולדו בשבי שבות לטבע, או האם הן באמת יודעות מהו "טבע"? אלכס האריה (בן סטילר), מרטי הזברה (כריס רוק), מלמן הג'ירף (דיויד שווימר) וגלוריה ההיפופוטמית (ג'דה פינקט סמית') הם חברים ותיקים שגדלו כל חייהם בגן החיות בסנטרל פארק שבניו-יורק. בעוד אלכס נהנה מתהילה כ"כוכב" של גן החיות – עם מופע קרקסי משלו – מרטי חולם "לצאת לחופשי", לרעות באחו הירוק שמאויר על הקיר שממול לכלובו.

יום אחד, פוגש מרטי במקרה בארבעת הפינגווינים של גן החיות, ספק סוכנים חשאיים – סקיפר, קובלסקי, ריקו ופרייבט/טוראי – שנמצאים בדרכם להימלט מגן החיות. החלטתו של מרטי להתחקות אחריהם מובילה גם את חבריו לצאת בעקבותיו, ובשרשרת אירועים כאוטית, מוצאים עצמם הארבעה בארגזים על ספינה בלב ים. השתלטות הפינגווינים על הספינה כדי לחטוף אותה לאנטרקטיקה מובילה את ארבע החיות המרכזיות להיסחף בים אל עבר חופי מדגסקר שם, בטבע הפראי, חברותן עומדת באמת למבחן.

עלילת האקשן/"סקרובול" של "מדגסקר" החלה בכלל כרעיון מוזר למדי של הבמאי אריק דארנל, אחרי שסיים את עבודתו על "עבודת נמלים" (עוד סרט של החברה שנשכח במרוצת השנים): מוקומנטרי מצויר על להקה של ארבעה פינגווינים, דמויית "הביטלס", ושמו "רוקומנטרי". האחראים בדרימוורקס פחות אהבו את הרעיון.

"רצינו לעשות פרודיה על 'לילה של יום מפרך' (סרטם המכונן של "הביטלס" – ד"ע), אבל נאלצנו לעזוב את העניין כי לא היו לנו זכויות לשירים", סיפר לימים הבמאי השני של "מדגסקר" שגם מדבב את קולו של סקיפר הפינגווין, טום מקגראת'. "יום אחד, כשהחלה סערה והיינו בלב ים, חשבנו שזה יהיה מצחיק אם פינגווינים היו משתלטים כעת על הסירה ומכוונים אותה לכיוון אנטרטיקה. מכאן חשבתי על מעין 'יחידת עילית' כזו, עם אגרסיביות מצד הפינגווינים שמשחקת כנגד המתיקות שלהם". "ככל שהסרט התפתח הבנו שצריך סיפור שיהיה מראה לסיפורם של הפינגווינים, על חיות שגדלו בשבי שמנסות לחזור למקום שהגיעו ממנו במקור", הוסיף מקגארת'.

הניגודיות הזו – בין הכאוטי והמופרע לבין הדרמה – היא זו שהופכת את "מדגסקר" לחריג באוקיינוס סרטי הילדים: מחד, סרטם של דארנל ומקגארת' עובד בקצב מסחרר, פאנץ' אחר פאנץ' (ההזיה הקצרה של אלכס לאחר שהוא נורה מחץ הרדמה עדיין עובדת עליי היום), משל היה סרט קצר של ה"לוני טונס"; מנגד, כשמסתכלים לעומק, "מדגסקר" מעמת ילדים עם תמות קשות למדי – משבר זהות (אלכס כקרניבור מוכחש; מרטי כחיית פרא שגדלה כל חייה בשבי), השפעתו ההרסנית האדם על הטבע והתמוטטות החלום (חיים "מושלמים" בלב הטבע) אל מול המציאות. תורידו את החיות המדברות מכל העניין ותוכלו להתבלבל לרגע ולחשוב שמדובר בסרט על משבר גיל העמידה עם ג'ק ניקולסון משנות ה-70.

חלק נכבד מהדואליות הזו עומד על כתפיו של הליהוק המצוין: בשונה מליהוק קלישאתי של סלבריטאים בסרטי אנימציה, שמסתמך יותר על כוחם ככוכבים ופחות על התאמתם לפרויקט, יוצרי "מדגסקר" מבינים את היכולות הקומיות/דרמטיות של המדבבים (הנוירוטיות של שווימר, התזזיתיות של רוק וכו') והופכים אותן לחלק בלתי נפרד מה-DNA של הסרט ולא רק לאנקדוטה ששמורה לטריילר או לפוסטר.

כך, קשה לדמיין את אלכס לא בקולו של בן סטילר – עם השיגעון המתפרץ לצד הנוירוזה התמידית – ויותר מכך, לא ניתן להפרידו מהאופי של רצף הלהיטים שלו בשנות ה-2000, מ"משפחת טננבאום" ועד "זולנדר". גם סשה ברון כהן, שדיבב את המלך ג'וליאן – אותו "למור שמסכם את מורשת הסרט" כביכול – לא גונב את ההצגה במקרה בכל סצנה בה הוא מופיע, אלא כתוצאה מיד חופשית שניתנה לו ע"י דארנל & מקגארת', שנותנת לדמות שלו אופי אלתורי למדי – ממש כמו שהוא נוהג בעודו מגלם את דמויותיו הנודעות, מבוראט עד עלי ג'י.

ואולי כל זה קשור לקונטקסט הרחב יותר של סרטי אנימציה בשנות ה-2000 – מ"מפלצות בע"מ" ועד "וולאס וגרומיט והארנב הקטלני - מעין "חספוס" מסוים שכבר מזמן לא קיים כיום; אותו "חספוס" שמסתכל לילדים בגובה העיניים ולא פוחד לעמת אותם עם דברים טיפה קשים יותר מסרט הילדים הרגיל. מרפרנסים ל"כוכב הקופים" ועד עלילה שלמה על איך דמות אחת מתנגדת ליצר החייתי שבה לאכול את חברה הטוב ביותר, "מדגסקר" שורד את מבחן הזמן גם באופי הייחודי שהוא מביא לפורמט הסרט המצויר שכולנו מכירים, במיוחד אל מול תוצרי התקופה הנוכחית, שמרגישים "מסותנזים" ומלאכותיים הרבה יותר. כך, בעידן שמרדד את "לילו וסטיץ'" הבועט ומחמם הלב לערימת קלישאות ו-CGI בלייב אקשן, ראוי לזכור מחדש את "מדגסקר", סרט שלא התכופף בפני רצון הקהל אך זכה בכל זאת בליבו.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן