אחד הסרטים המשפיעים והמצוטטים אי פעם שיצא היום לפני 5 עשורים כמעט ולא יצא אחרי שהאולפנים הגדולים נבהלו לממן סרט כה קודר ואלים. כך הפך הסרט המבוסס על ימיו האפלים של התסריטאי פול שרדר לאחד המייצגים ביותר של ארה"ב אז והיום
קשה להאמין, אבל עברו כבר 50 שנה מאז שרוברט דה-נירו עמד מול המראה ושאל את השאלה האייקונית: "You talkin' to me?". הסרט "נהג מונית", שיצא היום לפני חמישה עשורים, הוא יצירת מופת עטורת שבחים, זוכת דקל הזהב בפסטיבל קאן ומועמדת לארבעה פרסי אוסקר, שנחשבת לאחת החשובות בתולדות הקולנוע האמריקאי וגם לאחת המטרידות שבהן. הסרט מספק הצצה מטרידה לניו יורק של אותם ימים - עיר מתפוררת ואלימה. הוא מציג עולם אפל של גזענות ושנאת נשים ומשקף את הזעם והפחד שאפיינו את אמריקה של שנות ה-70 - מעצמה שנמצאת במשבר כלכלי ומוסרי עמוק עם חברה שמתפרקת לחתיכות.
הסרט עוקב אחר טרוויס ביקל, אדם בודד וזועם ונחת יוצא מלחמת וייטנאם, שעובד כנהג מונית בניו יורק מוכת הפשע בשנות ה-70. הוא פוגש בזונה צעירה בת 12 וחצי בשם איריס (ג'ודי פוסטר בתפקיד הפריצה שלה) הנמלטת מהסרסור שלה, עד שהוא מחליט לקחת את הכוח לידיו, מתחמש באקדחים ויוצא למאבק בעולם הפשע והזנות כדי לחלץ את איריס לאחר שפיתח אובססיה כלפיה.
הסיפור מאחורי "נהג מונית" מטורף כמעט כמו העלילה עצמה. התסריטאי פול שרדר, מי שהיה אז מבקר קולנוע צעיר, כתב את הסרט מתוך המקום הנמוך ביותר בחייו. בתחילת שנות ה-70 שרדר התגרש, התמכר לאלכוהול וסמים, פיתוח אובססיה לכלי נשק ואפילו גר בתוך המכונית שלו מבלי לישון במשך שבועיים.
נקודת המפנה קרתה בבית חולים, לשם הגיע עם כיב קיבה מדמם. בשיחה עם אחות הוא הבין את גודל בדידותו: "גיליתי שלא דיברתי עם נפש חיה במשך שבועיים", הוא סיפר לימים. התובנה הזו הולידה את המטפורה המרכזית של הסרט: המונית כ"ארון מתים מברזל", והנהג כמי שמשוטט בתוך החברה אך מנותק ממנה לחלוטין. שרדר כתב את הטיוטה הראשונה בכמה ימים בלבד.
למרות שחברים כמו ג'ורג' לוקאס וסטיבן ספילברג התלהבו מהתסריט, האולפנים הגדולים נבהלו. הם לא רצו לממן סרט כל כך חשוך ואלים. מי שהצילו את המצב היו המפיקים מייקל וג'וליה פיליפס, שהסכימו להפיק את הסרט בתקציב מגוחך של 1.3 מיליון דולר בלבד (לבסוף הוא זכה להכנסות מעולות לזמנו של 28 מיליון דולר). הצילומים נערכו בקיץ לוהט במיוחד בניו יורק, בדיוק בזמן שביתת פועלי תברואה. הררי הזבל ברחובות והחום הכבד לא היו תפאורה אלא המציאות, שהעניקה לסרט את הלוק המטונף והמיוחד שלו. בגלל המחסור בכסף, סקורסזה והצלם מייקל צ'פמן נאלצו לאלתר: בסצנות המונית המפורסמות, אנשי הסאונד נדחסו לתא המטען בעוד הבמאי שכב על רצפת המושב האחורי.
אחת המחלוקות הגדולות בקרב המעריצים נוגעת לסוף הסרט. לאחר שטרוויס יוצא למסע הרג המוני ומנסה להציל את הילדה (ג'ודי פוסטר), הוא שורד והופך לגיבור. חלק מהמבקרים טוענים שזו פנטזיית גסיסה של טרוויס ברגעיו האחרונים. אבל התסריטאי פול שרדר, טוען שהסוף הוא אירוני וביקורתי. החברה הופכת רוצח פוטנציאלי לגיבור תרבות. טרוויס אמנם "הציל" את הילדה, אבל הוא עדיין פצצה מתקתקת. שרדר מדגיש שהעובדה שטרוויס מסתכל במראה האחורית בסוף הסרט מרמזת שהטירוף עדיין שם, והוא עלול להתפרץ שוב.
למרבה הצער, ההשפעה של הסרט חרגה מגבולות המסך. ב-1981, ג'ון הינקלי ג'וניור, שפיתח אובססיה לסרט, ניסה להתנקש בנשיא רונלד רייגן כדי להרשים את השחקנית ג'ודי פוסטר. מאז ועד היום, הצל של טרוויס ביקל ממשיך לרחף מעל הקולנוע האמריקאי, שהיווה השראה לדמותו של ארתור פלק בסרט "ג'וקר" (2019).
במהלך השנים צצו שמועות על סיקוול או רימייק. ב-2005 דה נירו וסקורסזה אפילו דיברו ברצינות על סרט שיעקוב אחרי טרוויס המבוגר. אבל מי שהטיל וטו מוחלט היה התסריטאי שרדר. בראיון שנערך ב-2024 חשף שרדר כי זה "הרעיון הכי גרוע ששמע בחיים". לדעתו של שרדר, טרוויס ביקל מת בסוף הסרט (מטאפורית או פיזית). למרבה המזל, הרעיון נגנז, והסרט נשאר יצירה חד-פעמית.
העולם השתנה מאוד מאז שנות ה-70, אבל התחושות שטרוויס ביקל מייצג נותרו רלוונטיות מתמיד, אולי אפילו יותר בעידן הרשתות החברתיות והניכור הדיגיטלי. פול שרדר עצמו היטיב לנסח זאת כשכינה את הגרסה העכשווית של הגיבור כ"איש האינטרנט" (במקום "האיש במחתרת"). לדבריו, הבדידות של טרוויס התחלפה בקהילות רשת של זעם משותף. הדמות הבלתי נשכחת של סקורסזה ודה נירו רלוונטית גם היום, ההבדל היחיד הוא שהמראה של פעם התחלפה במסך של הטלפון.