רון פוגל ממשיך לדווח מהפסטיבל בריביירה הצרפתית, והפעם: סרטו החדש והמאכזב של אלמודובר "חג מולד מריר", סרטו של הבמאי היפני ריוסוקה המגוצ'י "לפתע", סרטו של הבמאי הבלגי לוקאס דונט "פחדן" והסרט של הבמאי הרוסי אנדריי זוויאגינצב "מינוטאור"
פסטיבל קאן הגיע לנקודת האמצע שלו. אני פותח את היום בצפייה בסרט איום ונורא בשם "הלא ידוע" עם ליה סיידו (שגם מככבת בפסטיבל בסרט "מפלצת עדינה"). סרט מוזר עם סצנות סקס מביכות על בחור ששוכב עם בחורה במסיבה ומגלה שגופותיהם התחלפו (מעין "שישי הפוך" אבל קודר). אני כבר מזמן התייאשתי מהבחירה של הסרטים הצרפתיים לתחרות הראשית.
הסרט השני שאני רואה הוא "פיורד", סרטו החדש של הבמאי הרומני המצוין כריסטיאן מונג'יו עם סבסטיאן סטן הנהדר (חייל החורף באקי מ"הנוקמים") ורנטה רנסייב ("ערך סנטימנטלי"), שהיא כיום אחת מחמש השחקניות הטובות בעולם לדעתי. הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי ושיופץ בישראל בעתיד, עוסק בזוג מרומניה שמגיע עם חמשת ילדיהם לקהילה מבודדת בנורווגיה. החינוך האולטרה-דתי שהם מעניקים לילדיהם נתקל בתגובות לא צפויות מצד אנשי המקום. בגלל חשש להתעללות הילדים נלקחים מהוריהם והכל נראה אבוד עד שדיפלומטים רומנים מתערבים לטובת הזוג. הסרט אומנם לא מזכיר במאום את הגל החדש של הקולנוע הרומני, אבל הוא עדיין אפקטיבי וקטעי בית המשפט שבו עשויים היטב. כמו יוצרים אחרים בפסטיבל זו בעיניי לא העבודה הטובה ביותר של מונג׳יו.
אני ממהר לסרט השלישי להיום - ממתק אמיתי בשם "פחדן" וסרטו השלישי של יקיר הפסטיבל לוקאס דונט ("נערה", "קרבה") שכהרגלו עוסק בצעירים גאים, הפעם בחיילים בצבא הבלגי במלחמת העולם הראשונה. הסרט המצוין חוקר בצורה מושכלת את אותם גברים שהופיעו במעין להקות צבאיות של לפני מאה שנה ומציג סיפור אהבה בין שניים מחברי הלהקה. לי הוא הזכיר מאוד את סרטיו של נדב לפיד - עמוס בסצנות מבריקות ויש לי תחושה שיזכה באחד הפרסים בתחרות השנה. לפני שמונה שנים צפיתי בסרטו הראשון וראיינתי את הבמאי שהיה אז עוד אלמוני. אחרי הסרט קיימתי ריאיון עם הבמאי הנהדר, רק שהפעם היו איתי עוד 13 עיתונאים בשולחן עגול עמוס לעייפה.
אני רץ לקבלת פנים של גלובוס הזהב ומשם למסיבה השנתית בווילה מפוארת של מועדון הנשים הקולנועי. למחרת ביומי השמיני בקאן אני צופה בסרטו של הבמאי הרוסי אנדריי זוויאגינצב ("לוויתן") "מינוטאור" על גבר שמבין שאשתו בוגדת בו ויוצא לנקום במאהב שלה. עם השחקנים הישראליים ולדימיר פרידמן ואנטולי בליי בתפקידי משנה קטנים. זוויאגינצב הוא אומן מחושב אבל סרטו לא מתעלה לגבהים. מה שמעניין בו הוא לראות את הדגש של הבמאי על מלחמת רוסיה-אוקראינה ואת הגיוס לצבא הרוסי שקורע את רוסיה מבפנים.
אני ממהר לריאיון שיתפרסם בעתיד עם במאי הסרט הכי טוב שראיתי עד היום בפסטיבל "לפתע" של ריוסוקה המגוצ'י היפני, שלפני חמש שנים הענקתי לו כיו"ר חבר השופטים של פיפרסקי בפסטיבל את פרס מבקרי הקולנוע על "הנהגת של מר יוסוקה". בערב אני מגיע לסרטו החדש של אלמודובר "חג מולד מריר" שהוא בעצם דיון מטה-קולנועי של הבמאי על עבודתו. התוצאה די מאכזבת למעט הרבע שעה האחרונה שהיא מבריקה. אבל רוב הזמן הסרט רחוק שנות אור מיצירותיו המונומנטליות של הבמאי הספרדי, וחבל.