רקוויאם לקופאית

עם כל הצער והכאב שבדבר, צריך לתת ללובה ללכת בשקט. ככה נזכור אותה הכי טוב, כשהיא בשיאה, ולפני שהיא התחילה להמאיס את עצמה על ההמונים. סער ורדי כותב ביקורת טלוויזיונית על פיטוריה של הקופאית הכי מפורסמת בתולדות ישראל, ולמה צריך לתת לה ללכת, על אף ולמרות הכאב הרב...סער ורדי מבכה את עזיבתה של הקופאית הכי מפורסמת במדינה.

כמו כל עם ישראל, גם אני נלכדתי בעת האחרונה במלכודת המסוכנת הזו שנקראת לובה. בהתחלה התכחשתי, אמנם, וטענתי שזה לא מצחיק אותי, ושבכלל, תכנית ההומור והסאטירה 'ארץ נהדרת', שמשודרת כל ערב שישי בערוץ 2, היא לא פאר היצירה הטלוויזיונית שכולם עושים ממנה. אחר כך נכנעתי ללחצים ההולכים וגדלים של חברתי שתחיה, ואמרתי: 'נו, יאללה, ניתן לזה צ'אנס... נראה פרק אחד'.באופן טבעי ומתבקש, ההיי-לייט של התכנית היה אמור להיות הופעתה של לובה (במשחק מעולה של טל פרידמן). לובה, למי שלא מכיר (יש מישהו כזה בכלל?) היא הקופאית הרוסייה הבלתי-נלאית, שתקופת שהייתה הקצרה בארץ גרמה לה לשיבושי מילים מעוררי פלצות (משלוחה מישהו?); ושגינוניה חסרי הסבלנות (בעיקר מחשש שתפוטר – ”אין עבודה, אין שפה" וכו') מאפיינים את רוב הקופאיות יוצאות חבר העמים שתיתקלו בהן במהלך חייכם. אז נכון, זה סטריאוטיפי בטירוף, זה רחוק מרחק שנות אור מלהיות פוליטיקלי קורקט, אבל מצד שני, אחרי עשרות שנים שנטפלים לפולנים וליוצאי עדות המזרח במופעי סטנד-אפ ותכניות הומור טלוויזיוניות, אולי באמת הגיע הזמן שמישהו יעביר טיפול זהה לעלייה הרוסית המסיבית?

אז ראיתי את לובה, והרגשתי משהו זז לי על הפנים. היה זה... חיוך. בליבי פנימה חשבתי 'נו, עוד דמות שכל המדינה תתחיל לחקות עכשיו ביתר שאת, סטייל ז'וז'ו חלסטרה בשנות התשעים הנשכחות', אבל לשרירי הפנים אינסטינקטים משל עצמם, ובסוף אפילו פלטתי בת-צחוק קטנה. אחרי זה, ההשתלטות של לובה על טווח הראייה והשמיעה שלי הייתה מוחלטת. כשהייתי שואל חבר או מישהו מהעבודה מה שלומו, התשובה המיידית הייתה : " 'סדר"; מישהי באוטובוס לידי שדחפה אותי בטעות זרקה לי שהיא " 'צטערת” (נשבע לכם שבדקתי, והיא לא הייתה ממוצא רוסי). המדינה כמרקחה, והשיא – מיקס לובה שהתחיל לפמפם במועדונים. ברגע ששמעתי את צמד המילים "קשה... קשה..." מלווים בסינתיסייזר ותופים אלקטרוניים שדופקים בראש, כבר השלמתי עם העובדה שהרבה מאוד זמן נישאר פה עם לובה בחיינו.

והנה, ביום שישי האחרון, המדינה כולה עצרה נשימתה – לובה הקופאית פוטרה (בידי לא פחות מרפי רשף!); הכצעקתה? קולות מחאה עזים עלו מכל גרון ניחר ברחבי ישראל, אוהדים שרופים מחאו דמעה ומיהרו לצלצל למפיקי התכנית בערוץ השני ולדרוש את שובה המיידית של הגברת מספר 1 (שהיא בעצם אדון, אבל מה זה משנה) לחיינו במהרה. מסתבר שהתור שלה לא משך מספיק אנשים, ובחנות נאלצו להיפטר ממנה, נוכח המצב הכלכלי הקשה. מובן שחבריה לעבודה ניסו לשכנע את המנהלים להשאיר את העובדת האהודה במקומה, אבל לובה, שיש לה הרבה כבוד (אפילו שזה הפך לנכס צאן ברזל של שלי יחימוביץ'), לא הייתה מוכנה למחול על גאוותה, והלכה לביתה.

אז עכשיו באמת אין עבודה, אין שפה, קשה קשה... אבל מצד שני, יש בזה משהו מנחם. אני הולך עכשיו להסתכן בלהגיד משהו מאוד לא פופולארי, אבל רבותיי – צריך לתת ללובה ללכת. אין ברירה. אתם מבינים, בעבר היו פה תכניות טלוויזיה סאטיריות רבות שהמשיכו לרוץ ולשדר הרבה אחרי שעברו את השיא שלהן (דוגמת ה'קומדי סטור' שכבר אזכרתי קודם, 'רק בישראל', או אפילו 'זהו זה' הקלאסית), והדבר רק פגם בטעם המתוק שהדמויות מלאות החיים שהם הביאו למסך השאירו בנו. למה שגם לובה תסבול מאותו סימפטום? האם באמת מגיע לה להפוך לדמות מאוסה ובלתי-נסבלת בעליל, או שאולי עדיף בכל זאת להשאיר אותה כזיכרון מתוק בחיינו?

בעיניי, דמותה של לובה כבר התחילה למצות את עצמה. מרגע שהיא הפכה להיות מכת-מדינה (ברמה החיובית, כמובן), ייקח זמן קצר מאוד עד שאנשים יתחילו למאוס בה. אולי דווקא עכשיו, לרגל סיום העונה, יהיה זה נכון וצודק להרחיק אותה, ולו לקצת זמן, כדי שלאנשים יהיה זמן להתרענן ולמה להתגעגע בעונה הבאה. ואולי, אולי פשוט ניתן לה לעשות לביתה בשקט בשקט. ככה היא תיזכר כמי שלא ויתרה על כבודה העצמי, ואנחנו נזכור אותה תמיד על הצד הטוב ביותר, כלובה מהמיקסים, מערבי-שישי ומשיחות הסלון?