Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: שמש נצחית בראש צלול

"שמש נצחית בראש צלול" הוא הסרט החדש של הבמאי מישל גונדרי והתסריטאי צ'ארלי קאופמן, ששיתפו פעולה בעבר, דווקא בסרט הנוראי, "המין האנושי". חותמו הייחודי של צ'ארלי קאופמן, שאחראי לתסריטים של "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן", ניכר גם בסרט זה ובהחלט יספק חוויה למעריציו.

הסרט מספר את סיפורו של ג'ואל באריש (ג'ים קארי). ג'ואל שבור לרסיסים בגלל חברתו קלמנטיין (קייט ווינסלט) שעזבה אותו ושעכשיו אפילו לא מזהה אותו. הוא מגלה לגמרי במקרה, שהיא דאגה למחוק ממוחה כל זיכרון ממערכת היחסים שלהם בהליך חדשני. בצעד נואש של דיכאון הוא מאתר את ד"ר האוורד מיירזוייק (טום ווילקינסון), האחראי לשיטה ומבקש למחוק את קלמנטיין ממוחו שלו. הסרט עוקב אחרי תהליך מחיקת הזיכרון של ג'ואל שבמהלכו הצופים נכנסים לתוך ראשו וזיכרונותיו של ג'ואל. ככל שהטיפול מתקדם ג'ואל כבר לא בטוח שהוא רוצה למחות כל זכר מאהובתו ומנסה להילחם בכוח על מנת לזכור אותה באחורי מוחו. האם יצליח ג'ואל לשמר את הזיכרונות, האם הוא יתגבר על הדיכאון וכיצד ישפיע עלינו הצופים הטיול הזה בנפשו וזיכרונותיו? כל זה בסרט...מדובר בסרט מקורי ונוגע ללב, אשר עוסק בנושא המורכב של היחסים והאהבה ובעיקר בכל נושא הזיכרונות שנשארים לנו מאדם אהוב שעזב. הסרט כולו בנוי בצורה, שנודדת בזיכרונותיו של הגיבור קדימה ואחורה והעלילה של הסרט אינה נבנית בצורה ליניארית, כך שהסרט דורש המון מחשבה וריכוז וסביר להניח שרק בסופו תיסגר התמונה כולה. הסרט הזה מנסה להעביר הלך רוח, יותר מאשר עלילה עם התחלה וסוף. הכי קל להעביר את אותה תחושה שהסרט יוצר ואת הנושאים בהם הוא נוגע בעזרת סדרת שאלות: האם הזיכרונות הם המציאות או מה שבא לנו לזכור, האם אפשר לשלוט על הזיכרונות ולעצב אותם לאחור, הם יש דבר כזה אהבה או שאהבה היא סך כל הזיכרונות שלנו מבן הזוג, האם לאחר שהאהבה חולפת נשארים רק הזיכרונות, האם הזיכרונות כואבים ומה באמת ייקרה כשהם ייעלמו, האם תישאר אהבה, האם אהבה בכלל תלויה בזיכרונות או שהיא באה ממקום אחר שנקרא לב, האם נלמד להתענג על הזיכרונות הטובים וליהנות מהם, גם כשיש זיכרונות אחרים קשים יותר והאם הזיכרונות הקשים הם משהו מעיק שעדיף להיפטר ממנו, או שהם דווקא מעצבים את דמותנו לעתיד. כל חיפוש התשובות והאמת שמאחורי הזיכרונות, כולל השפעות של משקעים מהילדות, סוחפים את הצופים לטיול ארוך וסוריאליסטי, במעגל שנסגר לו בגאוניות, לטיול רומנטי והזוי אל תוך נבכי מוחותיהם של זוג מאוהב.

אי אפשר לדבר על הסרט בלי להתייחס לקאסט ולאנשי ההפקה ובראשם התסריטאי צ'ארלי קאופמן שלדעתי, סגנונו המיוחד הוא שעיצב את הסרט הזה. גם הסרט הזה, בדומה לסרטיו הקודמים, מספק חוויה מיוחדת ומורכבת מאוד, אשר דורשת המון מחשבה מהצופים. אפשר לאהוב את סגנונו ואפשר לשנוא אותו, אבל אין עוררין שמדובר בסגנון ייחודי שמריח מגאוניות. ג'ים קארי מזכיר לנו שוב, שהוא שחקן נפלא גם בתפקידים שאינם קומיים וזהו לדעתי התפקיד הטוב ביותר שלו וקייט ווינסלט משלימה את הצמד בצורה נפלאה. אלייג'ה "פרודו" ווד ומארק רופולו הנפלא, גם הם משתתפים בסרט בתפקידים מעניינים ואקצנטריים. על כל הקאסט המרשים הזה ובעיקר על התסריט המיוחד של קאופמן, שולט הבמאי מישל גונדרי ברגישות ובעזרת כמה הברקות קולנועיות שחובה לראות. הסרט כולל כמה קטעים שמצליחים לתרגם תחושות לויזואליה, בצורה מבריקה. העיסוק הזה בטיול בזיכרונו של אדם, מביא להשוואות מתבקשות למדי ל"להיות ג'ון מלקוביץ'", אך מדובר בסרט שונה ולדעתי גם בסרט שימצא חן בעיני חלק גדול יותר בקהל.

זהו אולי הסרט הכי נוגע ללב מבין הסרטים של קאופמן. חשוב עוד לומר, שהסרט זורם בקצב איטי ומפותל מאוד ואינו מתאים לכל אחד. סביר להניח שמי שאהב את שני הסרטים המוכרים של קאופמן (להיות ג'ון מלקוביץ' ואדפטיישן) יתמוגג גם מהסרט הזה, אך כמו שאמרתי כבר , הסרט הזה מתאים לקהל רחב יותר ולכן אני ממליץ לכל מי שהתיאור הנ"ל נשמע לו מושך, שלא יוותר על הסרט הזה, מדובר ביצירה מקורית שלא רואים כל יום.

לסיכום, הסרט הוא כל כך מורכב, שסביר להניח שתרצו לראותו שוב ותישארו עם המון שאלות בסופו (אם לא, נסו לחשוב על השאלות שהעליתי בביקורת). טיול נפלא, מקורי ונוגע ללב בתוך נפתולי האהבה והזיכרון, הכולל המון קטעים גאוניים והמון קטעים נפלאים ומודעים לעצמם. סביר להניח שאפילו בביקורת ארוכה יחסית, לא הצלחתי לתאר את כל המורכבויות של הסרט הזה, מורכבויות שתנסו להבין במלואן אחרי שתראו את הסרט (או כאשר תראו אותו שוב). אני אישית, ל"אדפטיישן" לא התחברתי, אבל הסרט הזה הוא ללא ספק אחד הסרטים הטובים ומעוררי המחשבה שראיתי. לרוץ לראות בלי לחשוב פעמיים.

מבחינת התוספות, הDVD כולל ראיונות עם הבמאי והתסריטאי וכמה סצינות שנמחקו. לדעתי, בסוג כזה של סרט, בו המון דברים נשארים במחשבותיהם של הצופים, עדיף להרהר בעצמכם עוד ועוד, מאשר לשמוע הסברים מיוצריו.