Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פיאנו גירל בעורף הסטאלאג - ארבע דקות

מאת: רון פוגל

סרטו החדש של הבימאי כריס קרוס "ארבע דקות" הוא מלכודת דבש של ממש לצופים ומבקרי קולנוע.

הסרט המספר את סיפור הקשר הנרקם בין אסירה אלימה והמורה שלה לפסנתר בכלא נשים הוא כביכול סרט אומנותי מתוחכם, מלא הגיגים (חלקם על התקופה הנאצית) ועטוף בנעימות קלאסיות נעימות לאוזן - ממש יצירת מופת בזעיר אנפין - האומנם?

[*]

קראוס מספר כי בילדותו למד בפנימייה ושם המנהלת נהגה להגיש מרק נקניק (הישר מהחזיר שנשחט שעה קלה קודם) ולקנח בסונטה של מוצארט. קראוס טוען כי תמיד הקסימה אותו הפראות הנמצאת בבסיסו של כל ניסיון אומנותי ומכאן הוא החליט למקם את עלילת סרט "ארבע דקות" בכלא נשים אלים שבו הדרך לגאולה רצופה בתווים ובפסנתר כנף שחור ונוצץ.

עד היום לא ברורה לי ההתפעלות האוטומטית ממוסיקה קלאסית (במיוחד מצד אלו שלא מבינים בה דבר) קראוס כנראה הניח שבכל פעם שהעבריינית הצעירה תפרוט על הפסנתר מייד נסתנוור וכך לא נשים לב שבסך הכול מדובר בסרט שהוא סרט חניכה קלאסי כמו "נער הקרטה" עם התלמיד האנדרדוג ומורהו הקשוח, רק שכאן במקום מכות - יש מוסיקה קלאסית ובמקום מר מיאג'י האקזוטי מאוקינוואה יש את המורה לפסנתר עם ההיסטוריה הנאצית מפוקפקת (ועוד נחזור לבחירה של קראוס בנאציזם).

[*]

כמו בכל סרט בסגנון סרטי החניכה הקלאסיים גם כאן יתחילו המורה והתלמיד ברגל שמאל. הם ישנאו איש את רעהו בתחילה, ילחמו זה בזה, יריבו וישלימו - לא לפני שהמורה יחשוף את עברו בפני התלמיד המרדן - וברקע צעד אחר צעד יתקדם התלמיד לעבר המטרה המיוחלת (בנער הקרטה זו הייתה אליפות הקרטה לצעירים וב"ארבע דקות" מדובר באליפות הפסנתרנים עד גיל 21).

קראוס ממקם את סרטו בכלא נשים אבל למעט סצנה אחת אמיצה (שבה מנסים לשרוף לגיבורה את הידיים) אין בכלל חשיבות למיקום של הסרט ו"אוז" זה לא!. הנגינה של הגאונה הצעירה בידיים קשורות היא לא יותר מגימיק זול ומניפולטיבי בתוף סרט ירוד ורב מניפולציות שמעורר לעיתים תחושה גדולה של כעס ואי נעימות.

[*]

האנה הרצשפרונג המגלמת את הפיאנו גירל עושה את תפקידה במבט חד מימדי וזועף שממש לא מעביר לצופה את המועקה הגדולה שהיא אמורה לסבול ממנה ועד לסוף הסרט לא הצלחתי לדמיין אותה מעבר למובן ולמיידי - כרוצחת שמרצה בכלא את עונשה ולא כאיזו גאונה מעורערת בעלת פוטנציאל.
נקודת האור היחידה בסרט היא השחקנית המצוינת מוניקה בלייבטראו המגלמת את המורה הקשוחה לקרטה - סליחה לפסנתר. בלייבטראו נכנסת לעומק התפקיד ודמותה הגרומה אמינה ונכונה - חבל שהיא נאלצת לרקוד טנגו לבד כי הפיאנו גירל ממש לא משתפת פעולה ולא מגיעה לרמת משחק ואמינות כמו שלה.

[*]

שאר הדמויות בסרט חיוורות ולא משכנעות ולא בדיוק ברורה חשיבותם לעלילה.

סופו של הסרט שאמור להיות שיאו יפה מבחינה טכנית אך מעבר לכך זהו סוף עקר לסרט עקר.אני מעדיף את הסיום של נער הקרטה או של "תהילה" שם לפחות לא ניסו להתדהדר בנוצות אומנותיים פסבדו פסיכולוגיים.

ולסיום: עברה הלוטה בערפל של המורה כאחות במחנה מעצר נאצי - המופיע כסדרה של פלאשבקים - אינו מוסיף דבר ורק מחזק את ההרגשה שקראוס ניסה לחולל סנסציה בכל כוחו ומה יותר טוב מכמה אנשי אס אס כדי לעורר את הקהל למחשבות נוגות? לא בדרך זו משיגים את אמונו ואהדתו של הצופה.

בסופו של דבר מדובר ביצירה בינונית ובעייתית - אומנות גבוהה זה לא!