האיש והאגדה בן 60: חמשת התפקידים הגדולים של ניקולס קייג'

בייבי אריזונה (1987)

נדמה שהצוות שיצר את "בייבי אריזונה" (“Raising Arizona”) כלא ברק בבקבוק: האחים כהן בראשית דרכם המקצועית (זה היה סרטם השני), זירת האינדי האמריקאי החלה לפרוח, הכוכבת הולי האנטר הייתה בשיא תהילתה (את אותה השנה תסיים עם מועמדות לאוסקר על "משדרים חדשות"), ג'ון גודמן החל לבסס את עצמו כשחקן דמויות לא שגרתיות וכמובן, גולת הכותרת – חוסר האיזון הכה סינמטי של ניקולס קייג' התגלה לראשונה.

מי שהיה עד אז שחקן צידי שגנב את ההצגה בסרטיו של דודו המפורסם, פרנסיס פורד קופולה ("ראסטי ג'יימס", "פגי סו הולכת להתחתן"), בוחן את גבולות האקסצנטריות בתפקידו הראשי כ-ה.י "היי" מקדונה, פושע לשעבר שמנסה להשתקם ולהקים משפחה עם אשתו השוטרת העקרה (האנטר), עד שהשניים מחליטים לחטוף תינוק מאיל הון מקומי ולגדלו כבנם. קייג' נע בקומדיה הפרועה בין הרהור ורוגע מסוים (שמתבטא גם בקריינותו לאורך הסרט) לבין רצון בלתי נשלט לכאוטיות – כמו בסצנת המרדף האלמותית בסופר. צילומי "בייבי אריזונה" אולי פגמו מעט ביחסי קייג'-האחים כהן (לא פעם בשל התעלמותם של הבמאים מההצעות לשיפור של השחקן הצעיר), אך גילו לעולם שחקן דעתן ושונה (יחד עם "מוכת ירח" באותה השנה).

לב פראי (1990)

אם "בייבי אריזונה" הציגה לעולם את קייג' הניסיוני, "לב פראי" הראה שמה שמותר ומה שאסור להציג על המסך הגדול רק יסתבך מכאן והלאה. סרטו של אשף האוונגרד דיויד לינץ', אודות זוג צעיר במנוסה מאמה הנקמנית והרצחנית של בת הזוג (לורה דרן), נע בין דימוי מיני מוקצן אחד לדימוי אלים מוקצן אחר, כשהבמאי ביקש לחקור בהתאם "מציאת אהבה בגיהנום". כך, לינץ' שלח את קייג' ודרן לריטריט בלאס וגאס, וביקש מהם לגבש את דמויותיהם ולשוב אליו; דרן בחרה בדימוי פצצת המין, הפנטזיה המינית סטייל מרילין מונרו וקייג' בחר בפנטזיה גברית שרמנטית ולא מהוקצעת, נוסח אלביס.

קייג כ"סיילור" מבלה את מרבית "לב פראי" על הגבול הדק בין משחק לייב-אקשן לדמות מצוירת בחיים האמיתיים, חיקוי של אלביס של גבר שברירי. סרטו של לינץ' גרר אחריו שערוריית צנזורה לא קטנה, שאף גדלה כשהוא זכה ב"דקל הזהב" בפסטיבל קאן באותה השנה, אבל הוא הכין את הקולנוע למהפכת האלימות והמיניות שעתידה לבוא אליו (עליה חתומים טרנטינו, לי, פינצ'ר וכו') ואת קייג' עצמו לעשור של הופעות על הקצה.

עימות חזיתי (1997)

1997 הייתה השנה שבה קייג' הפך למם האינטרנטי האולטימטיבי, הרבה לפני שממים החלו לצוץ בשטח. שתי הופעות אייקוניות אחראיות לכך: "קון אייר" ו"עימות חזיתי" (“Face/Off”). עד כמה שקשה להתעלות על ההירואיות הפומפוזית של קייג' בגופיה, הסרט הראשון שבו הבמאי חסר המעצורים מהונג-קונג ג'ון וו קיבל שליטה יצירתית מלאה מאכיל אבק את כל הופעותיו הביזאריות של קייג' לאורך הקריירה שלו.

הסיפור ב"עימות חזיתי" פשוט והגיוני בסך הכל: סוכן ה-FBI שון ארצ'ר (ג'ון טרבולטה) שורד ניסיון התנקשות מצד הארכי-נבל קסטר טרוי (קייג'), אך מאבד את בנו באירוע. שש שנים מאוחר יותר, ארצ'ר טומן פח לטרוי – שמותר את השני בקומה, רק כדי לגלות שטרוי החביא פצצה שעתידה להתפוצץ תוך כמה ימים. כדי לברר על מקומה של הפצצה, ארצ'ר עובר ניתוח חדשני שמחליף את פרצופו, קולו וגופו שלו בזה של טרוי. כעת, השניים ניצבים זה מול זה אחד בגופו של האחר. ההופעה של קייג' בסרט הקאלט יכולה להסתכם במשפט האלמותי שלו ממנו – "I’d like to take his face… off".

אדפטיישן (2002)

שנות ה-2000 של קייג' התאפיינו בשני כיוונים: הפיכתו לכוכב אקשן מן השורה (סרטי "אוצר לאומי", לדוגמה) והסכמתו לכל תפקיד שנקרה בדרכו, בשל חובותיו הגדולים מהימורים כפייתים (כל מילה שנאמרת על "איש הקש" מיותרת). במובן הזה, "אדפטיישן" הוא מקרה חריג בפילמוגרפיה של השחקן: סרט ששם את המונח "מטא" או "מודעות עצמית" בכיס הקטן, שיתוף הפעולה השני בין צמד היוצרים האקסצנטריים ספייק ג'ונז (על מלאכת הבימוי) וצ'ארלי קאופמן (על מלאכת הכתיבה) הביא לקייג' תפקיד כפול, שהקשר שלו למציאות (כפי שקייג' אוהב) מעורער בהחלט.

מבוסס על ניסיונותיו הכושלים של קאופמן לעבד את ספרה של סוזאן אורלין – אך גם על אלמנטים מהספר עצמו, קייג' מגלם את קאופמן (ואת התאום הפיקטיבי שלו דונלד, שגם חתום על התסריט – זה רק מסתבך מפה), בעודו מנווט בין אהבה, מחסום כתיבה וקיום קולנועי. כאדם שתמיד התחבט בין רצונו לשחק ולעשות קולנוע לבין דמותו הקולנועית הגדולה מהחיים, "אדפטיישן" הוא עוד נדבך חשוב ומרתק בקריירה המוזרה של קייג'.

האיש מהחלומות (2023)

בשנים האחרונות, הקריירה החבוטה של קייג' עוברת תחייה – הן בשל רצונו של השחקן לברור בקפידה רבה יותר את תסריטיו (הוא כבר התחבט לא פעם בשאלת הפרישה ממשחק) והן בשל מעמדו החדש (יחסית) כיקיר האינטרנט. כך התגלגל השחקן לסרטי אימה ייחודיים כדוגמת "מנדי" (2018) ו-"Color Out of Space" (2019), סרטי דרמה אקזיסטנציאליים כדוגמת "פיג" (2021) וקומדיות על עצם קיומו – "משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק" (2022), שבה קייג' מגלם את עצמו, כשהוא נקלע אט אט לגרסה הזויה של דמות גיבור האקשן שיצר לעצמו.

אך דווקא התפקיד הכי חדש שלו הוא זה שמתאר באופן המדויק ביותר את האניגמה שהיא ניקולס קייג': "האיש מהחלומות" (“Dream Scenario”), סרטו של כריסטופר בורגלי הנורווגי (שעלה לאקרנים בארץ לפני מספר שבועות), מתאר את סיפורו של פול מת'יוס (קייג'), פרופסור משמים לביולוגיה שמתחיל להופיע בצורה רנדומלית, וללא ידיעתו או שליטתו, בחלומות של אנשים ברחבי העולם. המשקל הסלבריטאי שנופל עליו וההשלכות המנטליות של התופעה מדרדרים את חייו במהירות. דווקא האלגוריה הברורה הזו (שגם לה בעיות משלה) לתרבות הביטול ולחברה האמריקאית העכשווית מתאימה ככפפה לקייג' – שחקן אלמוני שאהב באמת ובתמים את המקצוע שבו בחר לעסוק, אך כישוריו הייחודים הולידו דמות שגדולה בהרבה ממנו או ממעריציו. כך, קייג' תמיד יהיה שילוב של האדם והמיתוס.