משחק תפקידים: ביקורת סרט

בדיוק כשחשבנו שכבר יש מספיק סרטים בנושא "אופס, התחתנתי עם רוצח/ת שכיר/ה", ענקית הסטרימינג אמזון החליטה שהגיע הזמן להוסיף עוד אחד לאוסף. "משחק תפקידים" (Role Play) היא קומדיית פעולה בכיכובם של קיילי קווקו ("המפץ הגדול", "הדיילת") ודיוויד אוילאו ("סלמה") ובבימויו של תומאס וינסנט ("שומר הראש" של נטפליקס) שנופלת בדיוק תחת הקטגוריה הזו ולא מחדשת דבר.

אמה (קווקו) חיה חיים כפולים. מצד אחד היא אישה רגילה המתגוררת עם בעלה דייב (אוילאו) ושני ילדיה בפרבר שקט, ומצד שני היא רוצחת שכירה בינלאומית המנתרת בין חיסול לחיסול במסווה של נסיעות עסקיות מטעם העבודה. כצפוי, היא מתקשה לאזן בין חיי המשפחה למקצוע התובעני ממנו היא מנסה לפרוש כבר זמן מה ללא הצלחה, והנישואין שלה קורסים תחת עול הסוד שהיא מסתירה. בניסיון לפלפל את הזוגיות שלה עם בעלה הסבלני, השניים מחליטים לצאת לערב סוער של משחק תפקידים, שבו ייפגשו כזרים בבר ויבלו את הלילה במלון. בבר הם פוגשים בגבר מסתורי (ביל ניי, "אהבה זה כל הסיפור") שפותח איתם בשיחה ידידותית, אך השתלשלות אירועי הערב מאיימת לחשוף זהותה הסודית של אמה. כתוצאה מכך, דמות מהעבר (קוני נילסן, ״גלדיאטור״) מתדפקת על דלתה, ואמה נאלצת לצאת למנוסה ולהילחם על מה שהיא באמת רוצה – חיים נורמליים עם המשפחה שלה.

אם כל זה נשמע לכם קצת נדוש, אתם לא לבד. העלילה אינה רחוקה מזו של סרטים כמו "מר וגברת סמית'", "קילרים" וקומדיות אקשן אחרות עם הנחת יסוד דומה. רק בדצמבר האחרון עלה באפל טי.וי. הסרט "The Family Plan", שבו מארק וולברג משחק רוצח שכיר לשעבר, כעת אב בפרברים, שנאלץ לנוס עם משפחתו כשהעבר חוזר לרדוף אותו. זה היה עשוי להיות נסלח אם הסרט היה מציע ערך נוסף כלשהו, אך למרבה הצער הוא אינו ממריא.

התסריט מדלג בין סצנות בחופזה, ונותן לצופיו מעט מאוד הזדמנויות להתחבר לדמויות מספיק כדי שיהיה להם באמת אכפת מה יעלה בגורלן. הרגעים הדרמטיים מרגישים מאולצים כיוון שלא נבנה קשר רגשי ממשי בין הדמויות. פיתוח העלילה גם הוא עצלני – דוגמה טובה לכך היא כאשר בסצנה אחת מועמסת על הצופה אקספוזיציה נמהרת בצורה של דיאלוג בין הדמויות, שמסבירה את כל סיפור הרקע בבת אחת. למרות הגדרתו כקומדיית פעולה, הסרט אינו מצליח לספק את הסחורה מבחינה קומית או מבחינת כמות האקשן. למעשה, ניתן לספור את הרגעים המצחיקים בו על יד אחת. אפילו קיילי קווקו, שחקנית קומית עם הרבה קסם, לא מצליחה לזרוח תחת מגבלות התסריט. נקודות האור הן דייוויד אוילאו, שעל אף נטיותיו לתפקידים דרמטיים מפתיע בכישוריו הקומיים גם בתפקידים קלילים יותר ("גרינגו", "תראו איך הם רצים"), וכן הופעתו המרעננת של ביל ניי. אך גם אלה אינם מספיקים להפוך את הצפייה למשהו זכיר.

אם הסרט הזה היה רוצח שכיר הוא היה מוצא את מותו במהרה, כיוון שאין בו מהלך שלא ניתן לצפות מקילומטרים. הצופים לא צריכים להיות מומחים בסרטי ריגול כדי להסיק בדיוק מה הולך לקרות, וזה כולל טוויסט או שניים, אם אפשר לקרוא להם כך, בעלילה. אולי בשנות התשעים "משחק תפקידים" היה יכול לחדש לנו משהו, אבל בשלב זה הוא מרגיש כמו חיקוי עמוס בקלישאות בז'אנר שממילא יש בו אלמנטים רבים שחוזרים על עצמם.

בשורה התחתונה, "משחק תפקידים" חוטא למטרתו העיקרית – לספק צפייה מהנה וקלילה שלא תגרום לצופים לבדוק כמה זמן נשאר לסרט שאורכו 100 דקות בלבד. מה שהיה אמור להיות שילוב של קומדיה, פעולה והרבה לב, התברר כמעט מדי מכל אחד מהם. והגרוע מכל, אי אפשר למצוא בו טיפת מקוריות גם עם כוונת של רובה צלפים.

הסרט "משחק תפקידים" זמין לצפייה באמזון פריים וידאו. לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן