העונה החמישית של "פאודה" שהסתיימה בשבוע שעבר התחילה כמסע נקמת דם בזירה הבינלאומית והפכה בהדרגה ליצירה שעוסקת בטראומה הישראלית באופן ישיר וחסר תקדים. לצד סצנות פעולה מצוינות, הופעות משחק מרשימות ורגעים שקשה לשכוח, העונה ניסתה לחבר את הכל לעלילה אחידה ומשכנעת - ולא תמיד זה הצליח. הכתבה מכילה ספוילרים, כולל לפרק הסיום
פרקי הפתיחה של העונה החמישית הציבו בפני "פאודה" אתגר שכמעט אף סדרת טלוויזיה ישראלית לא נאלצה להתמודד איתו בעבר. כיצד חוזרים לייצר אקשן בדיוני בעולם שבו המציאות הישראלית הפכה אלימה, קיצונית ובלתי נתפסת יותר מכל תסריט. נדמה שיוצרי הסדרה, ליאור רז ואבי יששכרוף, מצאו את הדרך הנכונה. הם לא התעלמו מאירועי שבעה באוקטובר אלא הציבו את הדמויות בעולם שאחרי האסון, כשכל אחת מהן נושאת פצע אחר. דורון (ליאור רז) מתמודד עם פלאשבקים ועם תחושות אשמה, סטיב (דורון בן דוד) התרחק מחבריו וממשפחתו, ואילו אלי (יעקב זאדה דניאל) איבד את אשתו ואת ילדיו והפך מאיש מבצעים שקול לאדם שכל מה שנותר לו הוא הרצון לנקום.
המילה הערבית "ת'אר", נקמת דם, הופיעה כבר בפריים הפתיחה של העונה וסימנה את הכיוון שאליו היא עומדת לנוע. אלי וסאלם, שאיבדו את ילדיהם באותו טבח, יוצאים למרסיי בעקבות מחבל נוח'בה שהיה מעורב ברצח בני משפחותיהם. דורון וחברי הצוות מצטרפים אליהם, ובמהרה מסתבכים במבצע החורג מכל סמכות. הפתיחה האירופאית לעונה אפקטיבית. מרסיי (שבכלל צולמה ברחבי הונגריה) מעניקה לסדרה מראה רענן ומספקת תפאורה טובה למרדף אחר אנשים שמנסים להמשיך בחייהם הרחק מעזה. סצנות הפעולה בה היו מותחות, הצילום של ניתאי נצר מרשים והתחושה הייתה שהסדרה הישראלית המצליחה בעולם חוזרת בגרסה אפלה, בוגרת וכועסת במיוחד.
ככל שהעונה התקדמה העלילה התרחבה לסיפור קונספירטיבי שבו דורון ואלי מנסים לחדור לשורות חמאס חו"ל, נשלחים למחנה אימונים בסוריה ומגלים תוכנית למגה-פיגוע בישראל. במקביל נכנסה לתמונה אן (מלאני לורן, "ממזרים חסרי כבוד"), אישה אירופאית שמערכת היחסים שלה עם מחבל נוחבה בכיר הופכת אותה לחלק מרכזי בתכנית הטרור.
ליהוקה של לורן היה לאחד מהנשקים הסודיים של העונה. הנוכחות שלה מעניקה לסדרה מימד בינלאומי והיא מצליחה להביא דמות קשוחה, פגיעה וקנאית אידאולוגית. ובכל זאת, הדמות שלה לא תמיד מקבלת את העומק שהתסריט מבקש לייחס לה. היא נעה בין שותפה מסורה למעשה טרור, עוד אחת שמפתחת קשר מורכב עם דורון, ולעתים המעברים בין המצבים האלה מהירים ונוחים מדי לצורכי העלילה. גם דמותו של הנבל, סעיד (חכים ג'זירי הנהדר) סובלת מבעיה דומה. הוא מוצג כאויב מתוחכם שמצליח פעם אחר פעם להערים על מערכת הביטחון הישראלית, אך התוכנית שלו הולכת ומסתבכת עד שהיא הופכת למעין אוסף של תפניות ומהלכים שהצלחתם תלויה ביותר מדי צירופי מקרים. ובכל זאת, בתוך העלילה העמוסה הסתתר הלב האמיתי של העונה, אלי (זאדה-דניאל).
יעקב זדה דניאל מספק את אחת מהופעות המשחק החזקות ביותר שנראו ב"פאודה", ובעיניי בטלוויזיה הישראלית. בעונות הקודמות אלי היה דמות יציבה, איש צוות מנוסה שמחזיק את האחרים כשהם מתפרקים. הפעם הוא עצמו הופך למוקד ההתפרקות. האבל שלו אינו מוצג רק דרך נאומים או התקפי זעם, אלא דרך הגוף, השתיקות והמבט הריק. גם כשהוא יורה, חוקר או נלחם, נדמה שהוא כבר לא נאבק כדי לחזור לחיים אלא כדי להצדיק את העובדה שהוא עדיין חי.
ליאור רז כדורון עדיין נמצא במרכז הסדרה, מפר פקודות, מסתכן ומנסה להציל את כולם בעצמו, אבל הפעם הוא לא בהכרח הדמות המעניינת ביותר. לאחר חמש עונות, קשה לחדש הרבה בדמותו. שוב הוא יוצא למבצע אישי, שוב מתעמת עם המערכת ושוב משוכנע שרק הוא מסוגל לפתור את המשבר. הפוסט-טראומה מוסיפה לו שכבה חדשה, אבל לא תמיד מספיקה כדי להסתיר את החזרתיות.
לעומתו, אלי עובר שינוי עמוק. הקונפליקט שהוצג בתחילת העונה בין השניים היה גם הקונפליקט המוסרי המרכזי שלה. אלי רוצה שהעולם יישרף. דורון, שכבר איבד מספיק אנשים לאורך השנים, מזהיר אותו ששום נקמה לא תחזיר את המתים. אלא שככל שהאירועים מתקדמים, הגבול ביניהם מיטשטש. גם דורון ממשיך לפעול מתוך אשמה, כעס ורצון לסגור חשבון. שניהם יודעים שנקמה לא תרפא אותם ובכל זאת אינם מסוגלים לוותר עליה.
השינוי המשמעותי ביותר ושיא העונה כולה (ובעיניי גם של הסדרה) הגיע בפרקים 7 ו-8, שבהם הסדרה חזרה אל יום הטבח עצמו. בפרקי הבועה האלה נחשפו האירועים שהובילו למותם של חגית והילדים, ניסיונות ההימלטות מהבית, חדירת המחבלים והמאמצים של דורון, סטיב ואלי להגיע אליהם. אלה היו פרקים חריגים לא רק בתוך העונה, אלא בתוך "פאודה" כולה. במשך שנים הסדרה הציגה חדירות, חטיפות, מרדפים וקרבות ירי מנקודת מבטם של לוחמים שמכירים את השטח ויודעים כיצד להגיב. כאן נקודת המבט עברה במידה רבה אל האזרחים, אל משפחה הלכודה בבית ואל לוחמים שמגלים כי המערכת שעליה סמכו אינה קיימת ברגע שבו הם זקוקים לה.
ההחלטה לשחזר אירועים מטבח שבעה באוקטובר הייתה מסוכנת ויכלה להיתפס כמניפולטיבית, נצלנית או מוקדמת מדי. אך ברגעיה הטובים ביותר, "פאודה" נמנעה מהפיכת האירועים למופע אקשן. היא התמקדה בחוסר האונים, בזמן שחולף ובפער הבלתי נסבל בין הידיעה שמתרחש אסון לבין חוסר היכולת להגיע אליו בזמן. קשה לצפות בפרקים האלה, וקשה עוד יותר לבחון אותם רק בכלים רגילים של ביקורת טלוויזיה. חלק מהשחקנים והיוצרים לא רק גילמו דמויות שחוו את שבעה באוקטובר, אלא נשאו איתם חוויות ממשיות מהמלחמה. ליאור רז ירד בעצמו לעוטף באותה שבת, ועידן עמדי נפצע קשה במהלך שירותו בעזה.
הופעתו של שגיא (עמדי) בפרק הסיום היא דוגמה מובהקת לטשטוש בין השחקן והמציאות. מבחינה עלילתית מדובר ברגע קצר יחסית ויש שיגידו הוליוודי, אבל מבחינה רגשית עצם חזרתו אל המסך חזקה יותר כמעט מכל דיאלוג שהסדרה יכולה לכתוב עבורו. הצופה לא רואה רק את שגיא. הוא רואה גם את עמדי, את הפציעה, את ההחלמה ואת המחיר האמיתי שמסתתר מאחורי הדימויים שהסדרה מציגה.
פרק הסיום מחזיר את הסדרה אל תכנית הפיגוע ואל המרדף אחר סעיד ואן, על רקע אירועי יום הזיכרון. המטרה היא לסכל מתקפה המונית ולהגיע אל המחבלים לפני שיצליחו להוציא אותה לפועל. כצפוי, דורון ואנשיו מצליחים למנוע אסון גדול יותר, אך הניצחון רחוק מלהיות מוחלט. העימות האחרון בין דורון לאן מנסה לנסח את השאלה המוסרית הגדולה של העונה סביב "בלתי מעורבים" בסכסוך כזה, משפט שנאמר בישראל על הפלסטינים ובהחלט יכול להיות מופנה גם כלפי הישראלים. זו אמירה פרובוקטיבית שהסדרה לא בהכרח מאמצת, אך גם אינה ממהרת לסתור.
במקום תשובה היא מציגה עוד מעגל של אלימות, עוד אנשים שמצדיקים את מעשיהם באמצעות הכאב שנגרם להם ועוד נקמה שמבטיחה לייצר את הנקמה הבאה. במובן הזה, העונה מתחילה בת'אר ומסתיימת בת'אר. נקמת הדם מניעה את אלי וסאלם, את סעיד, את אן ובמידה רבה גם את דורון. כולם בטוחים שהמעשה הבא יסגור את החשבון, אולם החשבון רק תופח. נראה שלא נותר לדמויות אלא להתפלל שמעגל הדמים ייסגר בדרך שהן לא מסוגלות לייצר בעצמן.
בעבר "פאודה" הקדישה זמן רב לחיי הדמויות הפלסטיניות, למשפחותיהן, לסתירות הפנימיות שלהן ולמחיר שהן משלמות. הפעם נקודת המבט הישראלית היא זו שנוכחת כמעט לחלוטין. גם כאשר הסדרה מנסה להסביר את המניעים של אויביה, הם נותרים בעיקר חלק ממכונת הטרור שמולה עומדים הגיבורים. אפשר לבקר את הבחירה הזאת אך קשה לנתק אותה מהתקופה שבה נכתבה העונה (לאחר שהעונה החמישית כבר נכתבה ונגנזה בעקבות אירועי הטבח).
זוהי יצירה שנולדה מתוך טראומה לאומית שעדיין לא שייכת לעבר. אולי דווקא זו הסיבה שהעונה החמישית הפכה לסדרה הנצפית ביותר בתולדות yes. בתקופה שבה מהדורות החדשות מציגות בכל ערב מציאות שאין לה התחלה, אמצע וסוף, "פאודה" מעניקה לצופים גרסה שבה לכאוס יש לפחות מבנה. יש אויב ברור שאפשר לזהות ולהרוג, תכנית שאפשר לסכל, גיבורים שאפשר לשלוח לשטח ורגע שבו ניתן לומר שהמשימה הושלמה, גם כשהכאב נשאר.
מבחינה טלוויזיונית, לא מדובר בעונה הקוהרנטית ביותר של הסדרה. העלילה הבינלאומית מסתבכת יתר על המידה, חלק מהתפניות אינן אמינות ודמויות מסוימות נדחקות הצידה. אפילו הקשר בין מסע הנקמה האישי של אלי לבין תכנית הפיגוע הגדולה לא תמיד מרגיש טבעי. אבל ברגעיה החזקים ביותר, ובעיקר בפרקי שבעה באוקטובר ובסצנות של אלי, זו אולי העונה החשופה והמטלטלת ביותר של הסדרה. "פאודה" היא כבר לא רק סדרה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, היא הפכה לסדרה על מדינה שאינה יודעת איך להפסיק להילחם, ועל אנשים שכבר לא בטוחים מי הם יהיו ביום שבו המלחמה תיגמר.
הסדרה "פאודה" זמינה לצפייה ב-yes. לביקורות סדרות נוספות:
לחצו כאן