רק רציחות בבניין: ביקורת עונה שנייה

איך תכנית עם קונספט ברור בעונה הראשונה, שנחתם בפרק הסיום, יכולה להמשיך לעונה שנייה? לרוב יש שתי אופציות: הראשונה היא לשחזר את הפורמולה הקיימת, בשינויים מועטים, ולקוות שמרבית הקהל יקנה את המחזור גם בפעם השנייה; השנייה היא לקחת את מה שקיים, להתוודע אליו, להקצין אותו ככל האפשר ולהפוך לרגעים אפילו לפרודיה עצמית.

כשהקומדיה השחורה "רק רציחות בבניין" (“Only Murders in the Building”) סיימה את עונתה הראשונה בשנה שעברה עם תעלומת רצח נוספת, היא עמדה בדיוק באותה הדילמה. למזלנו, הלהיט מבית "הולו" בחר באופציה השנייה, וכך קיבלנו עונה שלוקחת את האקסצנטריות והייחודיות של דרי העיר ניו יורק צעד אחד קדימה, אך לא שוכחת לרגע את הפיתוח הרגשי של דמויותיה והמתח האמיתי שאפיינו את העונה הראשונה.

[*]

כאמור, העונה השנייה נפתחת היכן שהקודמת הסתיימה (ולמעשה גם התחילה) – באמצע חגיגותיהם של השחקן עם תהילת העבר צ'ארלס (סטיב מרטין), במאי המחזות הנואש אוליבר (מרטין שורט) והצעירה המופנמת עם העבר המסתורי מייבל (סלינה גומז) את פתירת תעלומת רציחתו של דייר בניין "הארקוניה", טים קונו. השלושה מתבקשים להתפנות מהבניין במהירות ע"י הודעת טקסט ממוען מסתורי ומייבל פוגשת בדירתה את נשיאת ועד הדיירים המרירה באני (ג'יין הודישל), גוססת לאיטה עם סכין בחזה. בעודם מובלים באזיקים מהזירה ע"י המשטרה, השלושה מנסים להוכיח את חפותם (בעוד עדויות מפלילות מופיעות בחזקתם), לפענח את התעלומה הסבוכה ובעיקר – להחזיק עונה שנייה מעניינת מספיק של הפודקאסט הטרי שלהם.

אם העונה הראשונה עסקה לא מעט בביסוס הדינמיקה בין שלושת גיבורינו התמהוניים, ואיך אלו מתגברים על מכשוליהם החברתיים כדי לפתור משהו גדול יותר מהם (ובעיקר כיצד מייבל מנסה לפתור את הדבר שלא הותיר לה מנוחה במשך שנים רבות), העונה השנייה מכוונת את הזרקור לכל אחד מהם, והתמודדותו עם השפעת הסטטוס החדש שלו: בעוד מייבל מנסה לשים את עברה מאחור אחת ולתמיד, אך ממשיכה לתהות אם היא היא זאת שאחראית לרצח הנוכחי, אוליבר הפרנואידי מנסה לגלות האם הוא אביו הביולוגי של בנו האהוב (לאחר שהוא חושד בחברו לשעבר וכעת הפושע טדי – ניית'ן ליין המוכשר – כאביו האמיתי) ואילו צ'ארלס מנסה לעכל את חזרתו לחיי הרווקות לאחר התמוטטות זוגיותו הטרייה (כאשר בת זוגו – איימי ראיין - נחשפה כרוצחת הגדולה של העונה שעברה) והחזרה של לוסי (זואי קולטי), בתה המתבגרת של אהבתו משכבר הימים, לחייו.

עם זאת, העונה נעה רחוק יותר משלושת הגיבורים אל הדמויות המשניות – בין אם אלו שכבר הכרנו (לדוגמה, פרק שמסופר מנקודת מבטה של הנרצחת – באני – ומנסה לפרק את דמותה המרושעת מהעונה הראשונה) או דווקא חדשות – דוגמת אמנית מסתורית (הדוגמנית קארה דלווין, שגואלת כאן את תדמיתה הקלוקלת מעט בעולם המשחק) שנכנסת לחייה של מייבל, אמה האופנתית של באני (שירלי מקליין האגדית) או שוטר מחוספס וחסר סבלנות שרודף אחר השלושה (מייקל רפפורט, שקורץ לתדמיתו המעיקה עד כה במסך ומחוצה לה) – כדי לייצר אווירה ייחודית לתכנית, כזו שמתכתבת עם העבר הזוהר של הוליווד (עם שלל רפרנסים שלא ידברו לאנשים מתחת לגיל 70) אבל בו במידה מדברת שפה עכשווית, הן של בדיחות בקצב רצחני והן בצורת סיפור לא ליניארית.

יותר מכל, "רק רציחות בבניין" היא מכתב אהבה/שנאה לניו-יורק – מהכותבים סטיב מרטין, ג'ון הופמן ומרטין שורט (ותיקי העיר), אך גם מהדור החדש, בצורת סלינה גומז. כך, העיר עדיין מתוארת כאותו "תפוח גדול" שמגשים את כל חלומות המהגרים אליו, אך במקביל גם מקום אפל, חשוך (לרוב מילולית) ובודד, שנותן לכל אדם לחיות בכלא פרסונלי משל עצמו, כשמעטים הם אלו שאכפתיים כלפיו. העונה השנייה של "רק רציחות בבניין" מצליחה להתעלות על "עוד מאותו הדבר" באמצעות חידוש ושינוי הנוסחה ובעיקר אהבה גדולה לעולם החמקמק הזה שנקרא "שואו ביזנס".

הסדרה "רק רציחות בבניין" משודרת בדיסני+. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן