המשטר: ביקורת סדרה

במבט ראשון, לסדרה "המשטר" יש את כל הנתונים הנכונים. סאטירה פוליטית שחורה מבית HBO, שנוצרה על ידי התסריטאי וויל טרייסי ("יורשים", "התפריט") ומככבת בה קייט וינסלט – זו כבר נקודת התחלה מצוינת. נאמר עליה שהיא גרסה משודרגת של "ויפ" (Veep), הקומדיה הארסית עם ג'וליה לואיס דרייפוס בתפקיד סגנית נשיאת ארה"ב, אך האם היא עמדה בציפיות הגבוהות שהיא הציבה? אפילו לא קרוב.

"המשטר" מציגה מציאות עגומה ביותר של מדינה אוטוקרטית כלשהי במרכז אירופה (העמימות כאן מכוונת), שבה שולטת ביד רמה קנצלרית בשם אלנה ורנהאם (וינסלט). היא אמורה לייצג שילוב כלשהו של פוטין, צ'אושסקו, מארין לה פן ועוד פוליטיקאים בצד הקיצוני של המפה הפוליטית, מבלי להזכיר שמות או מקומות ספציפיים. אלנה היא, ובכן, מוזרה מאוד. היא פרנואידית, ג'רמופובית, היפוכונדרית וסובלת משלל תסביכים, כולל תסביך אב כלפי אביה, השליט הקודם שנרקב בקופסת זכוכית במרתף הארמון כבר מעל שנה.

השליטה האקסצנטרית מוקפת במצרך הכי נפוץ בפוליטיקה העולמית, גברים אפורי שיער בחליפות, שמאומנים היטב לומר לה "כן" על כל גחמה שיוצאת לה מהפה, וכן בבעל חסר תועלת שנמצא שם בעיקר כדי להרגיע אותה (גיום גאליין, "מארי אנטואנט"). הכל שט על מי מנוחות עד שנכנס לתמונה רב-טוראי הרברט זובאק (מתיאס סכונארטס, "חלודה ועצם"), חייל לשעבר שעומד מאחורי תקרית אלימה במכרות הקובלט, שהוגלה לארמון. תפקידו הוא פשוט: ללכת לפני הקנצלרית בכל רחבי הארמון עם גלאי לחות ולהכריז בפניה על מצב הלחות בכל רגע נתון. זאת מכיוון שאלנה משוכנעת שהארמון נגוע בעובש שחור, ושהלחות משפיעה לרעה על בריאותה. עד כה שפוי להפליא, אבל משם זה רק מידרדר.

ורנהאם וזובאק פוצחים במערכת יחסים מוזרה ביותר, של ספק אהבה, ספק תשוקה וספק תלות שיתופית זה בזו. רעיונותיו של זובאק, שמגיע ממעמדם הנמוך של האיכרים, יחד עם האגו המנופח של אלנה, גורמים לשלטון להסתחרר מכלל שליטה. אלנה מתנערת מחסותה של ארה"ב, עוברת לשיתוף פעולה הרסני עם סין, כובשת שטחים ובעיקר מתעלמת מצרכי העם שלה, להם היא קוראת "אהוביי". כל זה נשמע רציני למדי, אבל האמת היא ש"המשטר" מספקת לא מעט רגעים מעלי גיחוך ואכן מצדיקה את קיומה כקומדיה שחורה. יחד עם זאת, ההשוואה שלה ל"ויפ" פשוט לא נכונה. סלינה מאייר ושאר הדמויות ב"ויפ" יורות שורות סאטיריות בקצב מסחרר, מה שהופך את הסדרה למצחיקה ביותר למרות הביקורת שהיא מעבירה באופן די בוטה. לצערנו, "המשטר" מציאותית מדי באופן שמקשה לצחוק יותר מדי – עד כדי כך מציאותית שהיא נותנת תחושה דומה ל"סיפורה של שפחה" לעיתים.

בנוסף, היא לא מעבירה ביקורת ישירה על אף אחד. למעשה, נדמה שכל ביקורת פוליטית שהסדרה נותנת אמורה להיות מעורפלת במתכוון. כאמור, לא מוזכרים כאן מקומות אמיתיים או פוליטיקאים, אלא מדובר בערבובייה שמייצרת סיפור גנרי שיכול לקרות בשלל מקומות. דבר זה מהווה יתרון מסוים כי הוא הופך את הסדרה לקלילה יחסית. מצד שני, הוא גם מהווה לה לרועץ והופך אותה לסאטירה בלי שיניים.

מה שכן ניתן לציין לחיוב כאן הוא המשחק יוצא הדופן והמתמסר של קייט וינסלט, העוטה על עצמה גינונים מושלמים עבור הדמות הזו, כולל רמז לפגם בדיבור. היא כל כך מוצלחת בתפקיד שקשה לדעת אם אנחנו אמורים להתאהב בה או לפחד ממנה. יו גרנט גם הוא משחק תפקיד קטן בתור ראש האופוזיציה ולמרות שהוא עושה עבודה טובה, הוא לא מצליח להיות באמת זכיר בתפקיד, אולי כי אין הרבה עם מה לעבוד כאן.

למרות הצדדים החיוביים של הסדרה, לא ברור מה היא באמת מנסה להגיד או מה היא מנסה להיות. היא חביבה לעיתים וגם מצולמת באופן מרהיב (היא צולמה בארמון שנברון בעיר וינה), אבל קשה באמת להתחבר לכל אחת מהדמויות בה, והיא מייצרת מעט מאוד עניין להמשיך לצפות בה. בסופו של דבר, תצוגת המשחק הנפלאה של וינסלט, שדווקא זורחת ברגעים הקומיים ולא רק ברגעים הדרמטיים כפי שניתן היה לצפות, היא הסיבה העיקרית לצפות בסדרה. למרות הציפיות, היא לא עומדת ברף הגבוה ש-HBO הציבה לעצמה לאורך השנים.

הסדרה "המשטר" משודרת ב-HOT VOD ו-NEXT TV וב-yes. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן