סרטים מושלמים: 5 סרטים שחובה לראות של וים ונדרס

אליס בערים (1974)

הסרט הראשון בטרילוגיית סרטי המסע של ונדרס מאמצע שנות ה-70 ("תנועה מוטעית" ו"במהלך הזמן" הגיעו במהלך השנתיים הבאות) וכנראה גם הטוב ביותר מביניהם. "אליס בערים" מביא את סיפורו של עיתונאי גרמני מדוכדך (רידיגר פוגלר) שנשלח לסקר את אמריקה המודרנית, ופוגש בייאושו אם ובת, אליס שמה (ילה רוטלנדר), גרמניות אף הן. בחיפוש אחר האקס ההפכפך שלה, האם מותירה את הילדה הקטנה בחסות העיתונאי ושני אלו נאלצים לתור את גרמניה ברכב בחיפוש אחר הסבתא המרוחקת של אליס.

יצירת המופת הראשונה של ונדרס, שנעה בין רגעים קטנים לנופים רחבי ידיים, כמעט ולא קרתה: אחרי שהקדיש את שני סרטיו הראשונים לאלפרד היצ'קוק וג'ון קאסוואטאס (בהתאמה), ונדרס היה נחוש בדעתו ליצור סרט שיהיה כולו שלו; אי אז, חבר לקח אותו לצפות בסרטו של פיטר בוגדנוביץ', "ירח של נייר", אודות אדם מבוגר וילדה במסע ברחבי אמריקה. ונדרס המזועזע חשב לגנוז את כל תוכניותיו ל"אליס בערים", עד שמורו ורבו, הבמאי סמואל פולר ("האדומה הגדולה ה-1"), עודד אותו להמשיך, עם שינויים תסריטאיים מסוימים, והשאר היסטוריה.

ידיד אמריקאי (1977)

אלן דלון, מאט דיימון, ג'ון מלקוביץ' וכעת גם אנדרו סקוט – כולם עטו על עצמם את פרסונת האנטי-גיבור השרמנטי והרצחני טום ריפלי. ב-1977, ונדרס החליט לעבד אחד מספרי ריפלי של פטרישיה הייסמית' (שבעצמה לא ידעה איך לעכל את העיבוד), אך זנח את הנופים הציוריים של החוף האיטלקי, בחר בדניס הופר האקסצנטרי – לבוש כקאובוי ומצטט שירים מיצירת המופת שלו, "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) - ולצידו הציב את אחד מחבריו הקרובים, ברונו גאנץ ("הנפילה").

התוצאה היא ניאו-נואר מוזר ומהורהר, על הידידות הייחודית בין ריפלי (הופר) לבין יצרן מסגרות, שחולה במחלה ממארת (גאנץ), והפשעים הקרים שהשניים מבצעים. ונדרס ביקש ללהק את אלילו ג'ון קאסוואטאס לתפקיד ריפלי, אך זה סירב, והציע את הופר במקום. הבחירה בהופר – במאי/שחקן מנוסה – הובילה את הבמאי הגרמני ללהק למרבית תפקידי הגנגסטרים במאים ידועים, וביניהם ז'אן אוסטאש ("האם והזונה"), ניקולס ריי ("מרד הנעורים") ואותו "ידיד אמריקאי" אחר, סמואל פולר.

פריז, טקסס (1984)

כעשור לאחר שיצא לחקור את השממה האמריקאית בפעם הראשונה, חזר ונדרס למדבריות הצחיחות ולאינדיבידואליזם האמריקאי החולמני במגנום אופוס שלו, "פריז, טקסס". זוכה "דקל הזהב" בפסטיבל קאן הוא יצירה משותפת של ונדרס והמחזאי/שחקן המנוח סם שפרד, שעוסקת בתמהוני מעורער בשם טרוויס הנדרסון (הארי דין סטנטון), שמתאחד עם אחיו וולט (דין סטוקוול) ובנו האנטר (האנטר קארסון); טרוויס והאנטר יוצאים במהרה למסע ברחבי מערב אמריקה, בשביל למצוא את אשתו הנעדרת של הראשון (נטשה קינסקי).

הסיפור העל-זמני על מציאת העצמי ואמריקה המטאפורית (העיר פריז שבטקסס – האמיתית לגמרי – לא מופיעה בסרט כלל) לא רק סיפקה לונדרס את התהילה הגדולה ביותר שחווה עד אז, אלא גם מקפצה לקריירות מוצלחות לשלל שמות: סטנטון, שהופיע ב-100 סרטים בתפקידים קטנים וקטנים יותר ("המורד", "הנוסע השמיני" ועוד) עד לסרטו של ונדרס, זכה בתפקידו הראשי המשמעותי הראשון ב"פריז טקסס" ולתחיית קריירה ממושכת (בין היתר, בסרטיו של דיויד לינץ') עד למותו ב-2017.

סטוקוול, ששקל כמעט לפרוש ממשחק ולפצוח בקריירת נדל"ן, מצא אף הוא בסרט אפשרות לתחיית קריירה שנייה (גם הוא בסיועו של לינץ') ותוך כמה שנים היה מועמד טרי לאוסקר; קינסקי, שיצרה לדמותה יומן רקע בשביל לשפר את אמינות הופעתה, ניצלה את הסרט להשתחררות מהדימוי האירוטי שדבק בה בשנים שלפני כן; ואילו עוזרת במאי אחת לא ידועה בשם קלייר דני ("עבודה טובה") עודדה ע"י ונדרס לפצוח במהרה בקריירת בימוי משלה. בין אם מדובר בסטוקוול או סטנטון, קורט קוביין ויו 2 (בין המוזיקאים הרבים שהכריזו בפומבי על אהבתם הרבה לסרט), או הצופה הפשוט, "פריז, טקסס" עדיין נותר רלוונטי, 40 שנה לאחר צאתו.

מלאכים בשמי ברלין (1987)

סרטו הידוע האחר של ונדרס, שהגיע כשלוש שנים לאחר "פריז, טקסס", התרחק כמה שאפשר ממערב אמריקה לברלין החצויה והקודרת, שעליה שומרים מלמעלה מלאכים נצחיים ובלתי נראים, שצופים בעולם בשחור-לבן ומנחמים את אלו שבצרה. אחד המלאכים, דמיאל (שוב ברונו גאנץ המופלא), מתאהב בלוליינית יפהפייה (סולוויג דומרטין), ובוחר לחיות חיים אנושיים, בכדי לחוש אהבה, אך גם את כאב המציאות.

רווי מ-8 שנות מחייה ועבודה בארצות הברית, ונדרס שב למולדתו, עם רעיון ליצור סרט אודות העיר המתועשת והחבוטה ברלין. מושפע מהפואמות של המשורר האוסטרי רילקה, ונדרס ראה במלאכים בעיר אפלולית מטאפורה ליצירה הקולנועית, והיכולת שלה לפתוח את עיניו של הציבור לאפשרויות החיים. למרות שהחמיץ את פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן באותה השנה (ברגע שהפך במיידית לשערוריה), סרטו של ונדרס – עמוס בדימויים פיוטיים ובהופעות אורח מניק קייב ועד "קולומבו" עצמו, פיטר פאלק – הפך במרוצת השנים לאחד מסרטי "הקולנוע העולמי" הידועים ביותר.

בואנה ויסטה קלאב (1999)

לאורך כל שנותיו כבמאי, ובייחוד בשני העשורים האחרונים, יצר ונדרס לא מעט סרטים דוקומנטריים, מרביתם מתמקדים באמנים שונים ומגוונים, שלא זכו לפרסום רב בתקופתם – הבמאי היפני יאסיז'ירו אוזו ב"טוקיו-גה" (1985), הכוריאוגרפית הגרמניה פינה באוש ב"פינה" (2011) והצייר הגרמני אנסלם קיפר ב"אנסלם" (2023), בין היתר.

המפורסם שביניהם הוא ככל הנראה "בואנה ויסטה קלאב", שבו הבמאי הגרמני נוסע לטייל עם חברו המוזיקאי ריי קודר בקובה, במטרה לאגד אגדות מוזיקה מקומיות במטרה להקליט אלבום שהפך בעצמו לאייקוני, "Buena Vista Social Club". בין שיר אחד לאחר שהפכו במהרה ללהיטים (Chan Chan”", לדוגמה), ונדרס חוקר את מערכת היחסים העכורה בין שתי המדינות העוינות זו לזו – אמריקה הקפיטלסטית וקובה הקומוניסטית והסגורה לעולם – דרך עיניהם של המוזיקאים הוותיקים וקשי היום, ובדיעבד, חוקר את כוחה של האמנות כנגד כל הסיכויים.