Seret מהעבר: 50 שנה לקזבלן

50 שנה עברו מאז עלה "קזבלן" בבתי הקולנוע של ישראל פוסט מלחמת ששת הימים ושלושה חודשים לפני מלחמת יום כיפור הנוראית. המחזמר המצליח, ששם על השולחן את הלב והקרביים של החברה הישראלית בעזרת שירים, ריקודים וגפילטע פיש, היטיב להציג את היחסים בין עולים חדשים לאזרחים ותיקים ובין מזרחים לאשכנזים. נדמה, שגם היום שום דבר לא השתנה ובימים אלו של טרפת פוליטית ושסע חברתי שכמותו לא נראה שנים – לא למדנו כלום. אז האם הפתרון הוא לפצוח במחולות ותיפופים, לרקוד על הגגות של תל אביב המתפוררת ולשיר "דמו-קרטיה"? אם יהורם גאון בפנים, אני בעד.

אז חמישים שנה עברו מהמחזמר שביים מנחם גולן ז"ל, אנחנו, מסתבר לא למדנו כלום, אבל השירים הנפלאים של "קזבלן", הטקסטים, הקול הערב של יהורם גאון וכמובן, איך לא – הפיזוזים של דוד דביר, נשארו חתומים בליבנו. "קזבלן" הוא דמות גדולה, על סף המיתית, כזו שלעולם אינה יכולה למות (מבחינה מטאפורית). לראיה, הזמר איתי לוי מציג גרסה נוספת של האושיה היפואית (מקורה עד היום לוט בערפל) על במת תיאטרון הבימה. אפילו בטקס יום העצמאות האחרון עשו כבוד לקזבלן.

"קזבלן" הוא מחזה מקורי שנכתב על ידי יגאל מוסינזון, מחבר חסמב"ה, בשנת 1954 על מנת לעודד תנועת עולים חדשים מן העיר אל הכפר וכיכבו בו יוסי ידין וחיה הררית. 12 שנים מאוחר יותר, עובד המחזה הרציני למחזמר קליל יותר בכיכובו של יהורם גאון, עם שירים פרי עטם של עמוס אטינגר, דן אלמגור וחיים חפר. את השירים הלחין דובי זלצר.

ב-1973, לאור ההצלחה של המחזמר, הוחלט להפיק עבורו עיבוד למסך הגדול. על כיסא הבמאי התיישב מנחם גולן אך תפקידו של קזה היה שמור ליהורם גאון. אל גאון הצטרפו אפרת לביא כרחל פלדמן, מושא אהבתו של קזבלן, יהודה אפרוני כמר פלדמן, אביה של רחל, ג'טה לוקה, אריה אליאס, יענקלה בן סירא ועוד רבים וטובים ששיחקו, רקדו ושרו בקולי קולות ברחובות שכונת מנשייה ההרוסה. הסרט צולם בתקציב של 2.8 מיליון לירות ישראליות, במה שנחשבה להפקה היקרה ביותר בישראל באותה תקופה, כשרק משכורות העובדים עמדו על סכום של 700 אלף לירות.

עד לכתיבת שורות אלו, "קזבלן" עדיין נחשב לסרט הישראלי השני הנצפה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, כש"אסקימו לימון" מקדים אותו. אז מהו באמת סוד הקסם של יוסף סימנטוב AKA קזבלן? קודם כל, אלו השירים. "כל הכבוד", השיר שפותח את המחזמר המצליח, הוא מזמן כבר קאנון אמנותי שחרוט בתרבות הישראלית, כנראה לנצח. יהורם גאון זעק בקולו האדיר את התחושה שכולנו שואפים אליה – שיתייחסו אלינו בכבוד. הכוריאוגרפיה כנראה הייתה מסובכת מדי עבור גאון, שבמהלך הנאמבר עמד עם ידיים על אבנט החגורה כמו קאובוי. כזה הוא קאזה, השריף של יפו וגאון שרטט את זה בצורה נפלאה. אחרי "כל הכבוד" הגיעו שירים נפלאים נוספים שנשמעים עד היום בכל בית בישראל ועושים טוב על מיתרי הנוסטלגיה שלנו: "דמוקרטיה", "רוזה", "מה קרה", "יש מקום רחוק" ועוד. כל שיר בפני עצמו הוא יצירה על זמנית וביחד, השירים האלו הם פסקול חיינו.

מלבד השירים, התמה המרכזית של קזבלן היא יחסים בין עדתיים ודעות קדומות. באותם הימים, הנושא הזה העסיק אומה שלמה, במיוחד לאחר כשלונו של כור ההיתוך. השד העדתי קיפץ ברחובות וב"קזבלן", מנחם גולן ויהורם גאון תיארו מציאות בעייתית, כואבת ומלאת סטיגמות על אשכנזים, ספרדים ומה שביניהם. השירים אמנם עזרו להקליל את הסיטואציה הכואבת ממילא, אבל השד הזה עדיין יוצא כיום מהבקבוק וקופץ לביקור.

בין כל השירים והריקודים, גם הטקסטים המוצלחים של "קזבלן" שגורים עד היום בפי המעריצים. הקרב התמידי בין קזה ליאנוש (יוסי גרבר ז"ל) הוליד משפטי מחץ שחקוקים בזיכרון: "יש לו פרצוף שמתחנן למכות", או "הפחדת אותי מאוד, אדון גולאש". יהורם גאון אולי לא יזכה אי פעם באוסקר אבל לתת משפטי מחץ – הוא יודע.

הצלחתו של הסרט הייתה נתונה אז גם הודות למעמד הכוכבות של גאון, שהיה אליל הנערות. לצדו שיחקה אפרת לביא את רחל, בת הטובים האשכנזייה והבלתי ראויה לידיו המרוקאיות של קזבלן. הכימיה בין לביא לגאון אולי לא הייתה מושלמת, אבל היא הצליחה להביא אל המסך את הרגישות ואת חוסר האונים של זוגות צעירים מעורבים אל מול ההורים השמרנים. יוסי גרבר גילם את הנבל האשכנזי האולטימטיבי – יאנוש הסנדלר ההונגרי, שיעשה הכל כדי לשים את הטלפיים שלו על רחל – אפילו להפליל את קזבלן בגניבה. קזה הוא גיבור מלחמה בלתי מוערך, הוא מוצא גאולה בדמותו של ג'וש, מפקדו לשעבר שזוכר לו חסד נעורים ויוצא למלחמה על כבודו האבוד.

המחזמר "קזבלן" הוא בוודאי לא מושלם ובצפיות חוזרות אפשר למצוא בו בעיות רבות. הוא אמנם מתויג לפעמים כסרט בורקס מכיוון והוא עוסק ביחסים בין עדתיים, אבל בניגוד ל"חגיגה בנסוקר" או "צ'ארלי וחצי", שהתייחסו בפשטנות אל המציאות הישראלית המורכבת, "קזבלן" נוגע בנושא הרגיש הזה מזווית הרבה יותר אמנותית וברורה, גם אם לא מושלמת, בדומה ל"סאלח שבתי" המיתולוגי גם הוא. אי אפשר לקחת ממנו את התרוממות הנפש שלו, האסקפיזם הבידורי לצד הרלוונטיות החברתית שהוא מציע לצופיו מהמציאות של אז, ובינינו, גם זו של היום.