שומרים על הפחד: הרימייקים הטובים לסרטי אימה

הצלצול (2002)

ישנה שמועה שקיימת קלטת וידאו הגורמת לכל מי שצופה בה למות אחרי שבעה ימים. לאחר הלוויה של אחייניתה מנסה העיתונאית רייצ'ל קלר לחשוף את נסיבות מותה ואת הקשר לשמועה המשונה. היא לבסוף מוצאת את הקלטת וצופה בה רק כדי לגלות שהקללה אמיתית וזמנה קצוב. מכאן מתחיל מרוץ נגד השעון לפתור את התעלומה שמאחורי הווידאו ולמצוא דרך לשרוד מעבר לשבוע הבא.

"רינגו" (1998) של הידאו נקטה הוא סרט האימה המצליח ביותר שיצא מיפן, כך שלא מפתיע שהוא זכה לרימייק אמריקאי. ההפתעה היא כמה הגרסה של גור ורבינסקי הצליחה בפני עצמה. הדיון מי מבין השתיים טובה יותר נמשך עד היום וההכרעה לא נראית באופק. המקור היפני מתנהל באיטיות ומסתמך על כוחות על-טבעיים לפתרון התעלומה, מה שמעניק לסרט אווירה מצמררת שלא מהעולם הזה.

הגרסה האמריקאית היא סרט אימה לכל דבר עם אפקטים מלוטשים להפליא ושתי רגליים על הקרקע. רייצ'ל צריכה להסתמך על כישוריה כעיתונאית חוקרת והכלים העומדים לרשותה, דבר שהופך את התעלומה למעניינת יותר ואת סמארה הרוח הנקמנית למפלצת מסקרנת יותר. גם אם לעולם לא תהיה הכרעה חד משמעית בין שתי היצירות דבר אחד בטוח "הצלצול" פתח את שערי המערב לסיוטי האימה היפנית וגרם להרבה מאוד אנשים לפחד מילדות בשמלה לבנה עם שיער ארוך שלא זז מהפרצוף.

מוות רצחני (2013)

חבורת אנשים נקלעת לבית מבודד ומשהו מתחיל להרוג אותם אחד אחרי השני. העלילה הזו יכולה לתאר אינספור סרטי אימה אבל "מוות אכזרי" (1981) של סם ריימי התבלט מההתחלה בזכות עבודת המצלמה הייחודית, חוש ההומור המקאברי וכמויות הדם והאלימות. אלו יצרו מותג מצליח והעלו את הסרט ואת הגיבור שלו אש בגילומו של ברוס קמפבל למעמד של קאלט. אז כשהוכרז על רימייק למקור הקלאסי הציפיות היו בשמיים, או בגיהינום כיאה לסרט אימה.

בניגוד למותג המוכר, הגיבורים של הרימייק הם צמד האחים דיויד ומיה שמגיעים לבקתה מבודדת ביער עם חברים כדי לעזור לאחרונה להיגמל מסמים. לאחר שהם מוצאים ספר מסתורי במרתף, מתחילה מיה לראות חזיונות מפחידים ומתחננת לעזוב. החבורה מתעלמת ומייחסת את הכל לתסמיני גמילה, לפחות עד שהדיבוק מתחיל להתפשט ולגבות קורבנות נוספים.

"מוות אכזרי" של פדה אלוורז הוא סרט שעומד בפני עצמו, גם כשמאוד ברור מאיפה הגיע. אמנם אין בו את הייחודיות וחוש ההומור של המקור אבל יש לו יתרונות אחרים. מיה ודיויד הם גיבורים מעניינים ומפותחים הרבה יותר ממה שאש היה בסרט הראשון. האפקטים משוכללים ומשכנעים והסרט כולו מדמם ומזוויע גם בסטנדרטים מודרניים, ממש יורד גשם של דם. הוא לא מתעלה על הקלאסיקה, אבל כן מספק אלטרנטיבה עדכנית ראויה.

פלישת חוטפי הגופות (1978)

מה הייתם עושים אם כל מי שאתם מכירים היה מוחלף בעותק זהה עם אותם הזיכרונות אבל ללא רגש או חום אנושי? בהתחלה כנראה שלא הייתם שמים לב ומתייחסים למי שכן כאילו היה משוגע, אבל עם הזמן האמת הנוראית הייתה מחלחלת. לא הייתה נותרת ברירה אלא לברוח כדי לנסות להציל את כל מה שהופך אתכם לאנושיים. נשמע כמו הזיה פרנואידית? לא בקלאסיקת האימה של דון סיגל משנת 1956 בה צמחים חייזריים משתלטים על כדור הארץ.

על רקע הפחד מהקומוניזם והמקארתיזם הדורסני ששלטו בארה"ב של שנות ה-50 "פלישת חוטפי הגופות" קלע בול לרגש הלאומי. אז איך יוצרים גרסה מחודשת 22 שנים אחרי? הופכים אותה לפוליטית וחברתית פחות ומצמררת הרבה יותר וזה בדיוק מה שעשה הרימייק של פיליפ קאופמן בשנת 78'. הסיפור הכללי נותר כמעט זהה - גיבורנו יחד עם מושא אהבתו וזוג חברים מגלים את המתחזים ונסים על נפשם אבל לא כל כך מהר. למעשה הרימייק מתנהל בקצב איטי יותר מהמקור ונותן לתעלומה זמן להתפתח ולהתפתל.

הצמחים שנראים במקור כמו תרמילי קצף מקבלים שדרוג והופכים לגלמים עם מחושים שעירים שעוטפים את הקורבן וכמובן השיפור הגדול מכולם, הקול שהמתחזים מפיקים. אותה שאגה מקפיאת דם שבעזרתה הם מסמנים לשאר בני מינם לתפוס את גיבורינו. זו גם אותה השאגה שמככבת במה שהפכה מאז לסצנת סיום איקונית שטורדת את המנוחה זמן רב אחרי שהכתוביות נגמרות.

הזבוב (1986)

הסרט המקורי משנת 1958 הציג לעולם גיבור-מפלצת מזן חדש, אבל היה זה הרימייק של דיוויד קרוננברג 28 שנים לאחר מכן שהכניס את הזבוב לפנתיאון. שני הסרטים חולקים את אותו הקונספט אך לא הרבה מעבר, למעשה מדובר בשתי יצירות שונות לחלוטין. "הזבוב" המקורי של קורט ניומן נפתח באישה שהרגה את בעלה ומגוללת את השתלשלות האירועים שהובילו למעשה. הבעל, כך מסתבר, היה מדען שעבד על תאי טלפורטציה ובמהלך אחד הניסויים נכנס בטעות לתוך תא יחד עם זבוב. כשיצא הפך ליצור כלאיים של אדם וזבוב.

הרימייק נפתח עם המדען סת' ברונדל כשהוא חושף בפני מי שעתידה להיות אהובתו, ורוניקה, את המצאתו המהפכנית. ערב שיכור אחד הוא מחליט לנסות בעצמו את תא הטלפורטציה ולא שם לב לזבוב שעף פנימה. כתוצאה מתערבב ה-DNA של החרק עם זה של ברונדל והמדען מתחיל אט אט להשתנות ליצור מבעית.

בניגוד למקור שמתנהל יותר כמו סיפור מתח בלשי, הרימייק עתיר אפקטים מיוחדים אך לא חסר תוכן. האיפור עטור הפרסים מפיח חיים בכל שינוי דוחה שעובר על הגוף של ברונדל אבל זהו ג'ף גולדבלום בתפקיד הראשי שמצליח לתפוס את השינויים המנטליים שעוברים על הגיבור כשהוא מידרדר יותר ויותר. זוהי ההופעה הנהדרת בשילוב סיפור האהבה שהופכים את ברונדל מעוד מפלצת מגעילה לגיבור טראגי ואת "הזבוב" לקלאסיקת אימה.

היצור (1982)

באנטרקטיקה הקפואה נתקל צוות מחקר אמריקאי במראה יוצא דופן - צמד נורווגים במסוק רודפים אחרי כלב בשלג. לאחר עימות נהרגים השניים והחיה נלקחת אל תחנת המחקר שם מתברר כי מדובר במשנה צורה חייזרי שהורג כל דבר אליו הוא משתנה. כעת לכוד הצוות עם היצור הקטלני מבלי היכולת לדעת מי אנושי ומי לא.

"היצור" (The Thing) של ג'ון קרפנטר החל את דרכו בשנת 1938 בתור נובלה של ג'ון קמפבל ג'וניור. הסיפור עובד באופן רופף לסרט בשנת 1951 וזכה למעריצים רבים כולל קרפנטר עצמו שאף כלל סצנות ממנו בסרטו "האלווין". אך עם כל האהבה, גרסת שנות ה-80 מתעלה על הקלאסיקה וגם נאמנה הרבה יותר לסיפור המקורי.

זו לא חוכמה לומר שהאפקטים המיוחדים של הרימייק טובים בהרבה מהמקור, מן הסתם היו להם יותר משלושים שנה להשתכלל. אבל גם אם מניחים בצד את היצורים המעוותים, לגרסה של קרפנטר עדיין יש יתרון. בניגוד לסרט של כריסטיאן ניבי משנות ה-50', היצור של קרפנטר יכול להיראות כמו כל אחד, כך שלפחד מהמפלצת נוסף המתח בניסיון להבין מי אנושי, מי יצא מדעתו ומי פשוט מנסה להרוג אותך. בהתחשב בשלל הטיפוסים שממלאים את התחנה שלא בהכרח מסתדרים יחד השאלה במי לבטוח הופכת לחוויה מורטת עצבים. הדמויות המבעיתות שמתגלות בכל פעם שהיצור מאוים או אוכל הם הדובדבן שבקצפת הרקובה. אין פלא ש"הדבר" נחשב לרימייק האימה כי טוב שנעשה.