אני מאוד רוצה להמשיך לביים בהוליווד: ראיון עם ז'אק אודיאר

ניתן לספור על כף יד אחת את הבמאים האירופאים שסרטיהם מגיעים בזה אחר זה להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בישראלי. הבמאי ז'אק אודיאר, בכיר הבמאים הצרפתיים בעשורים האחרונים, הוא אחד מהם. מאז סרטו "על שפתיי" בשנת 2001 הוקרנו כל סרטיו בארץ כולל "לבי החסיר פעימה", סרט הכלא עטור הפרסים " נביא", "חלודה ועצם" וזוכה פסטיבל קאן "דיפאן".

בסוף השבוע עלה סרטו החדש של אודיאר, והראשון בשפה האנגלית, "האחים סיסטרז" בכיכובם של ג'ייק ג'ילנהול, חואקין פיניקס וג'ון סי ריילי לבתי הקולנוע. הראיון עם אודיאר, שהתקיים במהלך שהותו בארץ לכבוד פסטיבל סרטי הסטודנטים, נערך בסיוע מתורגמן בשל האנגלית החלשה של הבמאי ולכן שאלתי אותו כיצד היה לביים סרט בשפה האנגלית ללא ידיעתה. "לביים באנגלית היה בשבילי כמו לביים בטמילית", הוא עונה וצוחק.

מה ההבדל בין עבודה בצרפת לבין הפקה הוליוודית?

"הכול היה שונה. הפקה גדולה, לבוש מושקע, תקופה אחרת. מה שהכי שונה וטוב זה העבודה עם השחקנים עצמם. הייתי בארוחה עם ג'ואל כהן ושאלתי אותו מה הבעיה הכי גדולה שאתקל בה כשאצלם מערבון והוא אמר לי שזה יהיה הסוסים וזה באמת היה כך".

הסרט עשה לך חשק להמשיך ולביים בהוליווד?

"אחרי מה שחוויתי בסרט האחרון זה מאוד שכנע אותי שאני רוצה להמשיך בהוליווד, אבל מצד שני אני גם רוצה לחזור למטבחון הצרפתי שאני מרגיש נוח בו".

הסרט עוקב אחר צמד האחים צ'רלי ואלי סיסטרז שחיים בעולם פרוע, ואפילו בתוכו הם נחשבים פרועים במיוחד. יש להם דם על הידיים, של פושעים ושל אנשים חפים מפשע כאחד – זו העבודה שלהם. צ'רלי, האח הצעיר, נולד בשביל זה. לעומתו אלי, המבוגר מבין השניים, חולם על חיים רגילים ושקטים. כשהם נשכרים על ידי איש מסתורי למצוא אדם ולהרוג אותו, מתחיל מרדף חוצה מדינות – מרדף שיבחן את הקשר המיוחד בין שני האחים, ואולי אפילו ישנה סוף סוף את חייהם.

איך היה לעבוד עם כוכבי ענק כג'ילנהול ופיניקס?

"זה היה מאוד שונה וכיף לעבוד עם השחקנים האמריקאים וזו הייתה חוויה מאוד מהנה עבורי. הם אף פעם לא ראו את עצמם ככוכבים. השחקנים האלו שונים אחד מהשני. עם חואקין פיניקס שאלתי אותו איך לביים אותו, אז הוא ענה לי שבטלפתיה. עם השחקנים האמריקאים מה שמאפיין אותם זה שהם מגיעים ישר בתוך הדמות וזה מאוד חזק וכיף לעבוד ככה". יש בסרט כמה סצנות אלימות. זהו מרכיב שחוזר בסרטיך. מה הסיבה לכך?

"כל מה שנוגע לאלימות בסרטים שלי זה משהו שאני לא יכול להסביר. אחרי הצפייה בסרטים עלה לי למודעות שזה דבר שחוזר. יש שני דברים שמופיעים בקולנוע – סצנות אהבה וסצנות אלימות – שזה הרגע היחיד שהצופה יודע שזה לא אמיתי אלא משחק. החיבור שלי לזה הוא לשאול את עצמי איפה עובר הגבול בין הפיקציה למציאות. אני מנסה להראות את האלימות ואיך הדמות חווה את האלימות. מה עובר בנשמה שלה".

[*]

(ז'אק אודיאר, צילום: קארין איירי)

אודיאר הוא אחד הבמאים המעוטרים ביותר בפרסים באירופה. הוא זכה בפרסי סזאר צרפתיים לבמאי הטוב ביותר, בפרס הבאפט"א הבריטי על סרטו "לבי החסיר פעימה", בפרס חבר השופטים בקאן על "נביא" ובמועמדות לגלובוס הזהב על "חלודה ועצם". לשיאו הגיע לפני שלוש שנים עם זכייה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן על סרטו "דיפאן", שנעשה ברובו בשפה הטמילית ומספר על פליטים שנמלטים מהתופת בסרי-לנקה ומתחזים למשפחה בפריז, רק כדי לגלות ששכונות המהגרים הם אזור מלחמה מסוג דומה.

כל הסרטים שלך הוקרנו בישראל. אתה חושב שיש סיבה מסוימת להצלחה שלך פה?

"אני לא יודע מה הסיבה שהסרטים שלי מצליחים בישראל ובעולם. הדרך שלי היא לעשות קולנוע אישי שיכול להתחבר לעולם ואם זה לא מתחבר אז זה אומר שזה נכשל. בסופו של דבר אני קודם כל עושה את הסרטים בשביל עצמי".

נושא ההגירה חזר בכמה מסרטיך בהם "נביא", "חלודה ועצם" ו"דיפאן". מה החשיבות של נושא זה מבחינתך?

"ההגירה היא נושא מאוד חשוב לדון עליו בסרטים. החל מ'נביא' נהיה לי רצון לצאת החוצה בסרטים שלי ולהסתכל על העולם. היה לי חשוב מאוד לשלב ייצוג של העולים מאפריקה ומדינות מוסלמיות שמגיעים לצרפת ורציתי לבדוק איך להעביר את זה מקולנוע דוקומנטרי לפיקציה. ב'דיפאן' היה חשוב לי להעביר את הסרט בטמילית כדי לתקשר עם אוכלוסייה שאני לא מכיר ולא להציג אותם באופן אתנוצנטרי".

[*] ("מנסה להראות איך הדמות חווה את האלימות". תמונה מתוך הסרט "נביא")

אתה גם אוהב לשלב בין ריאליזם לסרטי ז'אנר

"נכון, אני אוהב לשלב בין ריאליזם לסרטים שמאוד עשויים, שיש הרבה חלקים שהוא צילום באולפנים או אפילו במצלמת תלת מימד שזה לא מאוד מציאותי. זה בדיוק השילוב של סרטי ז'אנר וריאליזם. אני מאוד מאמין בלתת לתסריט לזרום, לתת לו את מהלך ההתפתחות שלו, לתת לו ויברציות ולקחת אותו קצת לצדדים".

מה מהסרטים שלך אתה הכי אוהב והאם יש סרט ישראלי שאהוב עליך?

"בשבילי 'דיפאן' ו'נביא' הם המועדפים. אני לא זוכר הרבה מהסרטים כי אני לא צופה בהם, אני זוכר את חווית העשייה של הסרט ואלו היו הסרטים הכי עוצמתיים מבחינתי לביים. הבמאי הישראלי האהוב עליי זה נדב לפיד והסרטים שלו 'השוטר' ו'הגננת'.