יום הקולנוע הבינלאומי: המלצות מבקרי האתר

ההמלצה של דין קליין - דיוקן של נערה עולה באש

הסרט, שזכה בפרס התסריט והדקל הקווירי בפסטיבל קאן האחרון, הוא חוויה חושית ורגשית שלא כדאי לפספס. הוא לא רק סיפור על חברות ואהבה, הוא סיפור על עבודת אמנות נשית בעולם שמייעד לנשים להיות רק אלו שמביטים עליהן, לעולם לא להיות בעלות מבט משלהן. הבמאית סלין שיאמה מראה לנו את השגרה המייסרת אך גם את רגעי ההתעלות הרוחניים שהאמנות והמקצועיות של העוסקות באמנות מעוררות. במשיכות מכחול עדינות שיאמה מציירת רגעים קטנים של רגשות סוערים ולבבות מדממים.

ההמלצות של רון פוגל – בשורות טובות

על פניו, סרטו של ארז תדמור "בשורות טובות" הינו קומדיה ומספר סצנות אכן משעשעות ביותר, אולם מתחת לפני השטח מבצבצת אותה מציאות כפייתית שדורסת כל דבר בדרכה ודורשת שבני ישראל יולידו ילדים, והרבה .הקולנוע הישראלי מרבה לעסוק בתא המשפחתי, אולם נדמה שתדמור הולך בסרטו צעד אחד אחורה וחוקר את היווצרותו של אותו תא. בכך הוא ממשיך לחשוף בפני הצופה עוד טפח במציאות חיינו, והחשיפה מעניינת מתמיד.

ימים נוראים

בסרט ששיאו ידוע מראש על היוצר לבחון את מה שקדם לרצח ואת מה שהוביל אליו. הצופה יודע שרבין נרצח בסופו של דבר והבמאי ירון זילברמן והתסריטאי רון לשם יוצאים לבחון את מה שעבר במוחו של הרוצח יגאל עמיר ומנסים לשחזר במקצת את האווירה של אותה תקופה בשלהי 1995 ושנה לפניה. הסרט משרטט לא את דמות יגאל עמיר הרוצח המתועב אלא את יגאל עמיר האדם עם הרגשות והתשוקות. אדם שמחליט לעשות מעשה ויהי מה. מגיעות כל התשבחות ליוצרים על התסריט המבריק, על השימוש המתעתע בקטעי ארכיון מלווים בקטעים מומחזים ובמיוחד על הליהוק המצוין ועוכר השלווה. אחרי קרוב לרבע מאה מאז הרצח, מגיע "ימים נוראים" ומצליח להישיר מבט למול הרצח ולמול המציאות הישראלית ואומר לכולנו שורו הביטו וראו-כי אם לא תראו, ייתכן שיהיה מאוחר מדי.

ההמלצה של אלעד שלו – סקין סרטו של גיא נתיב עוקב אחר אחר ביירון, צעיר ניאו נאצי (ג'יימי בל, "בילי אליוט") שרוצה לעשות שינוי בחייו ולצאת ממעגל האלימות. הסרט לופת את הצופה מתחילתו ועד סופו ולא מרפה בסדרת סצנות המראות כיצד השנאה העיוורת לאחר מוציאה את הרע ביותר מאנשים, אך כיצד כוחה של האהבה והחיפוש העצמי אחר הטוב מעניק לגיבור אפשרות לגאולה, שהדרך אליה תהיה קשה ועקובה מדם. זהו סרט מרשים וחזק ביותר, משוחק היטב וערוך בצורה מדויקת, שיכול להזניק את הקריירה של נתיב ומהווה המשך ראוי לסרטו הקצר והמצוין.

ההמלצה של יאיר הוכנר - ג'וקר

"ג'וקר" הוא בעצם מחקר של דמות. אפשר ליהנות מהסרט גם אם לא צפיתם בסרט קומיקס אחד בכל ימי חייכם ואפילו אם לא שמעתם על העיר "גות'האם" בה מתקיימות עלילות באטמן ומלחמתו בג'וקר. הקומיקס במקרה הנ"ל הוא רק הבסיס ליצירה קולנועית פסיכולוגית, פוליטית וסוציאלית מורכבת הרבה יותר מכל סרט קומיקס אחר שנוצר. למען האמת האילנות עליהן נשענת היצירה הקולנועית הזאת הן סרטיו המוקדמים של מרטין סקורסזה "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה", שניהם בכיכובו של רוברט דה נירו המשתתף גם בסרט זה. "ג'וקר" ממשיך את הכיוון האנרכיסטי נגד האליטות השולטות ומוכיח שבהוליווד עדיין מסוגלים להפיק יצירה קולנועית בועטת ונועזת כאילו שנות ה-70 של המאה הקודמת עדיין כאן.

ההמלצה של בן קבסה – מחילה

אל הסרט "מחילה" מגיעים היוצרים גיא עמיר וחנן סביון לאחר שנדמה שפיצחו את הנוסחה של הישראליות העממית, שנוגעת בהומור בסיפורי פשע ובדמויות שוליים, בנושאים אמוניים קלי משקל ויוצרת שפת רחוב אמינה ומשעשעת. הצילום, הבימוי והעריכה בסרט מקצועיים, מדויקים, אמינים וסוחפים, ומלבד קלישאות מסוימות אליהן חוטאות הדמויות, אין כמעט חטאי עלילה או קלישאות בידוריות חוזרות. בסרט אין רגע דל, וכל דקה בו מקדמת נקודה אחרת בעלילה, כשלבסוף הכול משתלב בהצלחה.

ההמלצה של נמרוד שובל – דוקטור סליפ

הבמאי מייק פלנגאן מתעלם בטוב טעם מריגושים זולים ועודף של הבהלות. הסרט יכול להרגיש לרגעים כמו פנטזיית גיבורי על ובסצנות מסוימות כמו דרמה פסיכולוגית שחוקרת את נושא המוות. צופים שמסוגלים לקבל זאת יאהבו את הסרט, שניתן להבין את רובו גם אם לא זוכרים את "הניצוץ" לפרטי פרטים. לקראת הסוף אפשר לקבל את הרושם שפלנגאן חוזר וסוגד לפולחן הקובריקי. בהשוואה ל"ניצוץ", הסרט הזה פשוט למדי ולא מחדש דבר במרחב הקולנועי, אך יש בו הברקות, הוא מהנה ומתחבר לעלילה המקורית. מי שצפה בסרט הקודם יוכל ליהנות מהסרט כפליים.

ההמלצה של מיכל ליבר רונן – אלוהי הפסנתר

נעמה פרייס שזכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ירושלים מצליחה לסחוב על כתפיה את הסרט בצורה אמינה וטבעית. מדובר בתפקיד לא פשוט ולא קל למשחק. אבל בלי הרבה מילים היא מצליחה לשדר את תחושותיה, מאווייה ופחדיה ואת השינוי הפנימי שחל בה. מדובר בסרט מעניין, מורכב ומטלטל. לוקח לו זמן לשקוע ולחלחל והוא מעורר שאלות ותהיות. הוא משאיר קצוות פתוחים שדורשים התעמקות. זהו סרט שלא מאכיל את הצופה בכפית. להיפך- הוא מצריך מחשבה לאורכו וגם לאחר הצפייה בו על מנת להבינו לחלוטין.

ההמלצה של ערן איצקוביץ – הקרב על מידווי

הדרמה היא בכלל לא העיקר שבסרט, אלא האקשן. הסצנות הדרמטיות הן רק כלי שמחבר בין הסצנות להן הצופים מייחלים, ואלה מביאות עמן אדרנלין ששוטף את כל הגוף. אם מניחים את הדרמה בצד, אנו מקבלים סרט אקשן עשוי היטב בעל עבודת אפקטים, סאונד ופסקול מדהימה. אין זה פלא, שכן אמריך הוכיח כבר בעבר, למשל בסרטיו "היום השלישי" ו-"2012", כי הוא יודע כיצד לייצר אקשן מהמעלה הראשונה. זו החוזקה שלו, וב"מידוויי" הוא לא באמת מתיימר להציע משהו אחר, למרות אותם רגעים דרמטיים שרובם מיותרים. סצנות הקרב בשמיים ובים, האש, הפיצוצים, העריכה המהירה – כל אלה מצליחים לפצות, גם אם לא לחלוטין, על הקיטש והבנאליות ש"הקרב על מידוויי" מלא בהם.