חדשות קולנוע וסרטים

"אני רוצה להציג את אפגניסטן האמיתית": ראיון עם שהראבנו סאדאת

אני רוצה להציג את אפגניסטן האמיתית: ראיון עם שהראבנו סאדאת
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
היא נולדה באיראן וגדלה בכפר רועים נידח באפגניסטן. רק בגיל 20 הלכה לבית הקולנוע בפעם הראשונה. לאחר שסרטה "זאב וכבש" זיכה אותה בפרסים רבים, הגיעה כעת הבמאית שהראבנו סאדאת לפסטיבל הסרטים בערבה עם סרטה החדש "בית היתומים" על ילד שגדל בבית יתומים סובייטי בקאבול של שנות ה-80 המאוחרות. כתב האתר מתי לנג ישב איתה לשיחה על סיפור חייה הלא שגרתי, העבודה עם ילדים שלא שיחקו מעולם ותפקיד הקולנוע בשינוי המציאות הקיימת
שהרבאנו סדאת, הבמאית האפגנית הצעירה שסרטה "זאב וכבש" (2016) זיכה אותה בפרסים רבים, הגיעה לישראל לרגל פסטיבל הסרטים בערבה שמתקיים באים אלו במושב צוקים תחת כיפת השמיים, בכדי להציג את סרטה החדש, "בית היתומים". הסרט עוסק באנקדוטות מחייו של ילד בשם קודראט שגדל בבית יתומים סובייטי בקאבול של שנות ה-80 המאוחרות, כשברקע התהפוכות הפוליטיות והתרבותיות של אותה תקופה.

את נולדת באיראן וגדלת בכפר רועים נידח באפגניסטן. איך מצאת את דרכך קולנוע?

"הכל התחיל במקרה. משפחתי חיה באיראן שנים רבות, כמעט ארבעים שנה, ובכל זאת נולדתי שם כפליטה. בגלל היחס שקיבלנו מצד השלטונות האיראניים, כשהייתי ילדה צעירה הוריי החליטו לשוב אל הכפר בו הם נולדו באפגניסטן. חייתי שם עד גיל 18, ואז עברתי לקאבול כדי להיבחן באוניברסיטה. באותו זמן מאוד אהבתי פיזיקה, ורציתי ללמוד פיזיקה, אבל בגלל שלא ידעתי איך הכל עובד בעיר הגדולה, נבחנתי בטעות לפקולטה לקולנוע. אז התחלתי לעבוד בהפקה בטלוויזיה האפגנית ולהכין סרטים קצרים. יצרתי קשרים עם מפיקים מעבר לים, שעזרו לי לגייס כסף בשביל הסרט הראשון שלי, וכך הכל התחיל".

סרטה החדש של שהרבאנו סדאת, "בית היתומים", הוצג בפסטיבל קאן האחרון במסגרת שבועיים של במאים. הסרט הנפלא מזכיר את הניאו-ריאליזם האיטלקי ואת הגל האיראני החדש, אך בסופו של דבר סגנונה של שהרבאת, שמשלב עבודה עם נון-אקטורס, חוסר הבחנה בין תיעודי ובדיוני, ותסריט אפיזודי, ייחודי לגמרי.



(שהראבנו סאדאת בפסטיבל הסרטים בערבה. צילום: אדוארד קפרוב)

הסרט "בית היתומים" קופץ מהאישי לפוליטי ללא הרף. לדוגמה סצינה אחת עוסקת במשחק כדורגל של הילדים, וסצנה מיד אחר כך תציג את האלימות של המוג'הדין [גדודים מוסלמיים קיצוניים]. השילוב המעניין הופך את הסרט שלך לקשה להגדרה, לכן אני תוהה אם מבחינתך הסרט הזה הוא פוליטי במהותו, או סרט התבגרות?

"אני מאוד מתעניינת בהכנת סרטים על חיי היום-יום, ולכן כל הסרטים שלי עד כה עסקו בחיים של אנשים. אני לא מתעניינת בפוליטיקה במובן הפשוט, כי כל סרט "אפגני", מעצם היותו כזה, נהיה פוליטי בגלל התפיסה של אפגניסטן כמדינה חשוכת אל. כאפגנית, הייצוג הזה אף פעם לא דיבר אליי, ולא הצליח להציג את אפגניסטן האמיתית - האנשים, הריחות, המקומות, ואת אלה אני רוצה להציג. במקרה של 'בית היתומים', התקופה שאני מתארת היא תקופה מאוד סוערת מבחינה פוליטית. זו הייתה תקופה שהשלטון החילוני, בתמיכת הסובייטים, ושלטון המוג'הדין נלחמו ללא הרף, ועל-אף ניסיונות רבים לפשרה, אחרי שלוש שנים, המוג'הדין ניצחו. 'בית היתומים' כשלעצמו הוא מקום פוליטי, כי הוא היה מוסד שהוקם על ידי השלטון הסובייטי, בעצם למטרות שטיפת מוח, ונוהל על יד אשת הנשיא של אותה התקופה. חבר טוב שלי, שגם שיחק בסרט כמורה, גדל בבית היתומים הזה וכתב על החוויות שלו שם ספר באורך 800 עמודים. כשקראתי את הספר הזה, ידעתי שזה מה שאני מחפשת. זה סיפור אנושי, מרגש, כנה, ומחמם לב, שיש בו גם מן הפוליטי". הסרט שלך גם משלב בין דמיון למציאות באופן מאוד ייחודי. ברגעי שיא רגשיים, בחרת לשלב בחיי גיבורייך קטעי שירה וריקוד בסגנון בוליווד. איך חשבת על הטכניקה הזו, ומדוע בחרת להשתמש בה?

"האמת שזה היה די פשוט. בגלל שאני רציתי לתאר את אפגניסטן של שנות השמונים, הקטעים האלה היו תוספת הכרחית. מאז ומעולם היו להודו ואפגניסטן קשרי ידידות קרובים, וסרטי בוליווד היו מאוד פופולריים בתרבות האפגנית. יום אחרי הקרנת בכורה במומבאי, נשלחו עותקי פילם לאפגניסטן, ועדיין כשלוקחים מונית בקאבול, אפשר לשמוע אנשים שומעים את השירים מהסרטים האלה. חוץ מזה, אני חושבת שאנשים אפגניים לא מאוד אקספרסיביים מבחינה רגשית, לכן חשבתי שהילדים בסרט לא היו מביעים את התחושות והמחשבות שלהם. דרך השילוב בין דמיון ומציאות, הצלחתי למצוא דרך כנה ויעילה להביע את העולם הפנימי של הדמויות. הרי בסרטים בוליוודים, זה הפוך לגמרי, כולם אומרים בדיוק מה הם מרגישים כל הזמן! השילוב הזה היה נראה לי נכון בשביל קודראט, גיבור הסרט, ברגעים מאוד משמעותיים מבחינה רגשית".

הצילום של הסרט שלך מדהים, והוא באמת מזכיר באקספרסיביות שלו את הצילום של סרטי בוליווד מאותה תקופה. האם צילמת את הסרט בפילם או בדיגיטל?

"רציתי בהתחלה לצלם את הסרט ב-K4, אבל לבסוף התפשרתי על HD כדי שאוכל להשתמש בפילטר מיוחד שיעניק לסרט את המראה המיוחד של פילם 16 מילימטר. עשיתי את זה בשביל ליצור לוק וינטאג', שבאמת מזכיר סרטים בוליוודיים".



האופי הכמעט דוקומנטרי של הסרט והתמות המרכזיות שבו מזכירות את הקולנוע האיראני של שנות ה-90, ובעיקר את הקולנוע של עבאס קיארוסטאמי. האם הסגנון שלו השפיע עלייך?

"אני אכן מעריצה גדולה של קיארוסטאמי, אבל קשה לי לומר שהוא השפיע עליי. בגלל האופי של החיים שלי באפגניסטן, לא זכיתי ללמוד קולנוע באופן אקדמי בצעירותי. כל סוג של אמנות היה אסור לגמרי בבית שלי, והפעם הראשונה שרגלי דרכה באולם קולנוע הייתה בגיל 20. את כל הבמאים הגדולים פגשתי רק כשהייתי מבוגרת. לכן קשה לי לומר שהושפעתי מאיזשהו במאי, כי אף סגנון לא הוטמע בי מצעירות. מצד שני יש הרבה דמיון ביני ובין קיארוסטאמי, במיוחד הנטייה לספר סיפורים דרך חייהם של ילדים. אבל כפי שאמרתי, הנטייה הזו מגיעה מהרצון שלי להציג את חיי היום יום באפגניסטן מנקודת מבט שונה מזו של המערב".
בנוגע לסוגיית הילדים, ההופעות של הילדים בסרט שלך אותנטיות להפליא, ותהיתי אם הילדים הללו שחקנים מקצועיים או נון-אקטורס, ואיך עבדת איתם?

"כולם נון-אקטורס שמצאתי בתהליך ליהוק ארוך שלקח כמעט שנה. את הילדים הללו בחרתי מתוך כמעט 15 אלף תלמידים שפגשתי בקאבול. את קודראט שיחק ילד בשם קוג'ק, שעבדתי איתו גם בסרט הקודם שלי, ואני מתכננת לעבוד איתו בעוד שלושה סרטים לכל הפחות. גם הילדה שקודראט מאוהב בה מופיעה בסרט הקודם שלי, 'זאב וכבש'. אני עובדת איתם באופן מאוד פשוט, ובאופן כללי לדעתי העבודה עם שחקנים היא החלק הכי קל בהכנת סרט. את הסרט אי אפשר לצלם באפגניסטן, בגלל המצב שם. אז שולחים את כל השחקנים מעבר לים ובונים בארץ אחרת מעין חיקוי של קאבול. זה די מסובך מבחינה לוגיסטית, אבל מרגע שעושים את זה, הכל נהיה פשוט. הילדים הללו, שזו הפעם הראשונה שהם נוסעים למדינה אחרת, מאוד נלהבים ומתרגשים להיות בסרט, לכן הם תמיד משתפים פעולה. אני אף-פעם לא מביאה לשחקנים שלי את התסריט. אני אומרת לילדים את הרעיון הכללי של הסרט, ועשר דקות לפני שמצלמים כל סצנה, אני אומרת להם את הסיטואציה של הסצנה. את כל השאר הילדים עצמם מאלתרים. במהלך הצילומים, אני מדברת עם הילדים ללא הרף. אני אומרת להם מה להגיד ואיך לומר את זה".

המדינה ממנה את באה, איראן, והמדינה שבאת לבקר, ישראל, נמצאות בסכסוך מתמיד כבר זמן רב. מה דעתך התפקיד של הקולנוע במאמץ הארוך לפתירת המאבק הזה?

"טוב, זה נראה לי קצת אידיאליסטי לומר שלקולנוע בכלל יש תפקיד בסיפור הזה. אין לי ספק לגבי הכוח של הקולנוע, ואני יכולה להגיד שבשבילי, הקולנוע עזר מאוד. קולנוע גרם לי להסתובב בעולם, לפגוש אנשים, לשמוע סיפורים. זה עזר לי להסתכל על כל אדם באהבה ובהערכה, ואני משתדלת לגרום לצופים של הסרטים שלי לאהוב ולהבין כל דמות בסרט. אבל פוליטיקאים הם לא קולנוענים למרבה צער. נדמה לי שפשוט צריך סבלנות, צריך לחכות עד שהאנשים שמנהלים את המדינות שלו יבינו את מה שחובבי קולנוע הבינו כבר מזמן".
מתי לנג - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות
אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

   
חיפוש בארכיון 2020
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
2018
2019
2020
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט