אחרי האסון, התרסקה התקווה. אסור לאבד אותה

רועי אסף מקדם כעת סרט אותו יזם בעצמו וגם כיכב בתפקיד הראשי, עורך סרט סוריאליסטי אותו ביים וגם מתכונן לצלם את סרט ההמשך ללהיט "בחורים טובים". יחד עם זאת, קשה שלא להבחין בחוסר נעימות אותה חש השחקן כאשר הוא נדרש לקדם את סרטו החדש, ילדים של אף אחד", כחודשיים לאחר אירועי 7 באוקטובר, הסרט מגולל את סיפורו של בית מחסה לנערים בסיכון בנווה צדק ואת המאבק של ג'קי (אותו מגלם אסף), העובד עם הנערים, כנגד סוכני הנדל"ן שמנסים לפנות אותם. "עברנו אסון כל כך כבד והנה אנחנו עושים סרט", אומר השחקן. "זה חשוב מאוד, אני חושב ששווה לחיות למען תרבות וליצור סרטים. אבל עדיין, אנשים עברו כאלו דברים איומים שאני לא יכול לתאר. אני בעצמי כמעט לא יצאתי חודשיים מהבית בכלל".

השחקן מצהיר כי מזמן התאהב בסיפור אשר מבוסס למחצה על בית אלי, בית מחסה לצעירים במצוקה בגילאי 18-26 המגיעים מרקע של הזנחה, אלימות במשפחה, סמים ובתים הרוסים. "תחשוב שבנווה צדק, שכונה הכי יקרה בת"א, עומד הבית הזה. התאהבתי במקום ועשינו פסיפס של סיפורים, נערים, דמויות אמיתיות שליוו את המקום". אסף תמיד הרגיש ש"הייתה לי פרעות מסוימת, מעין היפרקטיביות לא מאובחנת שרצתה לצאת החוצה". כבר בגיל 16 מצא את עצמו משקיע פחות זמן בבית הספר ויותר בסדנת משחק.

איך ה"פרעות המסוימת" שלך הסתדרה כשהגעת לכותליו הממלכתיים של תיאטרון צה"ל?

"פשוט הפכתי למפקד בתוך חודשיים ואף אחד לא יכל להגיד לי מה לעשות (צוחק). פתאום נתתי פקודות לאנשים כמו עומר ברנע, עודד פז מ'הפיג'מות' ויוסי ואסה. כולנו היינו חבורה אחת שהעלתה הצגות וסיימתי את השירות עם הצגת יחיד".

(צילום: עמית נזיבר)

הצגת היחיד הייתה הטעימה הראשונה של אסף מעולם הכתיבה. זו לא ממש הפעם האחרונה שהשחקן יעסוק בתחום, בהמשך אסף גם יפתח את המחזה הצרפתי 'הילד' עם יענקל'ה יעקובסון לאדפטציה ישראלית בתיאטרון הקאמרי. לאחר מכן, הוא גם יעבוד עם ארז תדמור על התסריט לסרט "בשורות טובות" ו"ילדים של אף אחד". "אני לא רואה את עצמי כתסריטאי, אני פחות מרגיש נוח עם כתיבה", הוא מודה. "אני כותב רק כאשר אין לי ברירה ויש לי תפקיד שאני נורא רוצה לשחק אבל אף אחד אחר לא כתב אותו עדיין".

מעניין שהרבה מהקשר שלך עם במאים כמו מני יעיש וניצן גלעדי (איתו יעבוד בהמשך על "חתונה מנייר") החל מסרטים קצרים וסרטי סטודנטים.

"עשיתי המון סרטי גמר, זה עזר לי מאוד גם להכיר אנשים וגם להתקדם לתפקידים. לעשות סרטי גמר וסרטים קצרים רק מועיל לשחקנים. הם יכולים לצבור עוד ניסיון וללמוד או להיתקל בכשרונות חדשים, בבמאי עם ראש רענן שרק ידחוף אותם קדימה".

באותן שנים עבד אסף בתפקידים שוליים עם גדולי הבמאים, דני לרנר ב"קירות", שלומי אלקבץ ב"עדות", ודובר קוסאשווילי ב"רווקה פלוס". אך הכול התגמד כאשר מני יעיש הציע לאסף את התפקיד הראשי הראשון שלו בסרט "המשגיחים". "עברו יותר מעשר שנים מאז התפקיד הזה ועדיין אין יום שלא מדברים איתי על אבי בכר ו'המשגיחים'. זה סרט שהיה בו קסם. ממש התאבדנו בשביל הסרט הזה. צילמנו בלי כסף ועם מצלמה רועדת". מדהים שזו גם הסצנה שהקנתה לך את פרס האופיר הראשון שלך. אתה מרבה לחזור ולעבוד עם אותם במאים ואנשי צוות, איך זה מסייע לעבודה על הסט?

"כל הכוח בקולנוע זו עבודת צוות והתלות שלך באחרים, ככל שאתה מכיר אותם יותר, התוצאה תהיה טובה יותר. התמזל מזלי שהכרתי אנשים שהפכו לחברים וגם מוכנים לעבוד איתי. אני יודע שאני יכול מאוד להתעקש ולנג'ס על דברים שנראים כמו שטויות מהצד אבל אני אתעקש עליהם כי הדמויות מאוד חשובות לי. אני מרגיש שכשנוצר דיאלוג ושפה משותפת בין במאים ושחקנים, הם חוזרים לעבוד איתם. עם הזמן, הקשר שנבנה הופך את הצילומים ליותר מהירים ויותר קלים כי אתה מכיר את הבן אדם, אתה יודע איזו הערה מדליקה אותו ואיזו מכבה אותו או אפילו במבט לפתור איזושהי בעיה."

את ארז תדמור, הבמאי איתו יעבוד במשך ארבעה סרטים וסרט קצר, יכיר אסף דרך "המשגיחים". יוצר הסרטים "סיפור גדול" ו"זרים" ניגש לאסף בתום הקרנת הסרט עם הצעה לקרוא תסריט בשם "ארץ פצועה". אך תדמור נשא בפיו אזהרה באומרו כי זה סרט ששונה מ"המשגיחים" וכי ברצונות לקבל דמות שקטה וכבויה, שונה לחלוטין מאבי הקשוח. האזהרה רק הדליקה את אסף שפחד להישאב לטייפקאסט של עבריין, אך דבר אחר הפחיד את השחקן - אודישן. "אני לא זוכר אפילו מאיפה היה לי את האומץ להתקשר אליו ולהתעקש איתו שאני הבחירה הכי טובה לסרט אבל אם אני אעשה אודישן אני לא אתקבל. בסוף הוא אמר לי 'טוב, שכנעת אותי'".

(מתוך הסרט "ילדים של אף אחד". צילום: עמית יסעור)

"על 'המשגיחים' עבדתי המון אבל עבדתי לבד, ב'ארץ פצועה' זה הרגיש לי תפקיד אחר ולכן נורא רציתי לקחת קואוצ'ר של שחקנים, ערן פסח, התאהבתי ברעיון של לעשות חזרות שוב ושוב כי זה בדרך כלל משהו מאוד מוגבל בישראל." ההכנות הקדחניות שעושה אסף עבור התפקיד השתלמו כאשר באותה שנה היה מועמד לשלושה פרסי אופיר וזכה על תפקידו בתור השוטר השקט והכבוי ב"ארץ פצועה". ״ארז יודע היטב איך לעבוד עם שחקנים. הוא מכוון אותך כשחקן למקומות מאתגרים ויודע להפיק ממך את המיטב. העבודה איתו תמיד מפתיעה כל פעם מחד והוא לא יוותר עד שיוציא ממך את הרגש המדויק שנחוץ לסצנה", הוא מספר.

שיתוף הפעולה הפורה עם תדמור הוליד עוד סרט קצר בשם "נפילות", אותו התבקש השחקן לעבד (ביחד עם תדמור) לכדי סרט באורך מלא. "שאלתי אותו מה לי ולכתיבה, נורא נרתעתי מההצעה הזו, אבל הוא שכנע אותי להיפגש ולכתוב איתו", הוא נזכר. כך אנו מגיעים לדבר על הסרט הבא שאסף כתב לצד תדמור - "ילדים של אף אחד". השחקן מספר כיצד הזמין את תדמור לנווה צדק כדי לראות את בית אלי, הבית האמיתי אשר שימש כלוקיישן לסרט. "זה לוקיישן הזוי. זו תל אביב של פעם, זו שההורים והסבים שלנו דיברו עליה".

בית אלי התחיל את דרכו בשלהי שנות ה-80 עוד כשנשא את השם בית השנטי. בתום פיצולים שהפכו את בית השנטי למוסד רשמי, בת אל מירי פודרזו פתחה את בית אלי כבית אלטרנטיבי. המקום היה קטן, אירח לא יותר מ-12 נערים, שנקלטו תחת קורת הגג וטיפולה המסור. "היא קיבלה נערים שנפלטו מכל מסגרת אפשרית. נערים שהפנימיות לא הצליחו לטפל בהם ואם לא המקום הזה הם כבר היו בכלא".

כמו בסרט, גם במציאות התקיימה מלחמה של של הבעלים כנגד העירייה וסוכני הנדל"ן שרק חיכו לפנות אותם. הסיפור הוכרע לאחר הצילומים לטובת בעלי ההון. כך המוסד שהציל את חייהם של צעירים רבים נסגר. "במציאות המנופים מנצחים", מספר השחקן בחיוך מר כאשר הוא מתאר את הריסתו של בית אלי. "זהו בית שיש לו בעיה עם הרישום שלו. הוא שייך לשכונה אליה הגיעו יהודים עוד בטרם היה טאבו. המצב הזה נמשך עד שהעירייה השתלטה על המקום ובמשך שנים ניסתה לפנות את מי שגר שם".

בשביל לספר על הפרויקט הבא של השחקן, אותו גם ביים ותיאר כדבר החשוב ביותר שעשה כאמן, נצטרך לחזור כמספר שנים לעבר מופע קברט סאטירי הלועג לנאומיו של נתניהו וחושף את המניפולציה העומדת מאחוריהם. הפרויקט והדמות גם הולידו סרט קצר בשם "דמגוגיה" אותו ביים אסף, ועכשיו גם סרט באורך מלא אותו יביים אסף בעצמו. "רציתי לחשוף את המנגנון שמאחורי הנאום הדמגוגי. כיצד אנחנו מהופנטים, מבלי לשים לב אפילו, למה שנאמר לנו ישירות בפרצוף", הוא מסביר.

הסרט, אותו מתאר הבמאי כאגדה מודרנית, מספר על חייל פוסט-טראומטי (אסף) שחייו מפוצלים בין עבודה כמורה לדרמה בתיכון לבין עבודה בקברט לא מוצלח ביחד עם קבוצת שחקנים מקומית. "משהו שאף אחד לא רואה ואף אחד לא מתעניין בו". בעקבות אמירה על הצבא למול התלמידים, הדמות עוברת שיימינג אשר מפרסם באופן מפתיע גם את המחזה. "זה סרט עם הרבה סוריאליזם, כל רבע שעה בערך יש נאמברים פיזיים צ'אפליניים כאלה. יש לנו השפעות מברגמן, פליני ונורי בילגה ג'יילן הטורקי, שהוא גם הבמאי האהוב עליי. יצא לנו סרט מאוד מיוחד שאני כרגע עורך ויהיה מוכן, ככה אני חושב, בערך בחודש מאי".

יש האומרים שבשביל לשחקן ולביים אתה צריך פיצול אישיות. אתה מסכים?

"לחלוטין. זו חוויה לא פשוטה שדורשת המון ריכוז ובעיקר הכנה. באמת, זה סרט שהתכוננתי אליו בצורה מטורפת. בניתי את תוכנית הצילומים שנתיים לפני שבכלל צילמנו. נסעתי לדרום וצילמתי מאות גרסאות של כל סצנה בטלפון וגם קיבלתי ליווי של הבמאי שמוליק מעוז ('לבנון'). זה הכול גם בשביל לפצות על העובדה שאני לא במאי".

יש לך תקווה כשאתה מביט לעבר העתיד במדינה?

"אחרי האסון שפקד אותנו, התרסקה לה איזושהי תקווה. אבל אסור לנו לאבד את התקווה שיום אחד יהיה אפשר לחיות פה טוב במדינה שלנו. כרגע אי אפשר להאמין שיהיה שלום או שיהיה אפשר לחיות פה בשקט עם השכנים שלנו, וזה דבר מדכא. אבל העם שלנו התגלה כמופתי. התגלינו כחברה שדואגת ומקבלת, מגיע לכולנו לחיות בחברה טובה יותר. אנחנו חייבים להמשיך לקוות שיום יבוא, גם אם לא בדור שלנו, יהיו לנו כאן חיים טובים יותר."