חדשות קולנוע וסרטים

"הייתי רוצה שכל 7 באוקטובר יקרינו אותו, בשביל כל מי שלא לקח אחריות"

28/11/2025

שלח לחבר+ הוסף תגובה

הסרט "תהיה חזק" מספר את סיפורם של שלושת החטופים יותם חיים, אלון שמריז וסאמר אל-טלאלקה, שהצליחו להימלט ונהרגו מאש כוחותינו. בריאיון איתו מספר הבמאי דורון ערן על הסיבה שמיהר ליצור את הסרט, הבחירה להתמקד בגבורה ולא בנסיבות המוות, העבודה מול המשפחות והתקווה שלו שהסרט "יוציא החוצה את כל היהודים שנכנסו מתחת לשולחנות בגלל ההפגנות"

"אנחנו כבר שנתיים מדברים על חטופים, 24/7", אומר הבמאי דורון ערן, "במלחמה, בחקירות, בהפגנות, אנחנו עסוקים אך ורק בזה. אז מה יותר טבעי מלעשות אמנות שעוסקת בזה, ולנסות אפילו לרפא את עצמנו תוך כדי? הסרט הזה עבורי הוא ריפוי". "תהיה חזק", סרטו החדש, מספר את סיפורם של שלושה חטופים - יותם חיים, אלון שמריז וסאמר אל-טלאלקה, שברחו חמישה ימים במנהרות חמאס, הסתתרו, ובסופו של דבר יצאו לחופשי רק כדי להיהרג מאש צה"ל.

אנחנו במצב שנשארו שני חטופים בעזה, אבל הסרט הזה צולם ונכתב, כשעוד היו לנו הרבה יותר. זה לא הרגיש לך מוקדם מדי לעסוק בפצע שעדיין פתוח?

"כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה הייתי בלוס אנג׳לס וראיתי בטלוויזיה שם מכחישי שבעה באוקטובר, כמו מכחישי שואה. הם טענו כמעט אותן טענות - שהשבעה באוקטובר זה בעצם לא באמת קרה, זה תרגיל של המוסד כדי להצדיק את הכניסה לעזה. ׳איך יכול להיות שאת הגדר של הצבא הכי חזק בעולם, טרקטור פותח ואנשים נכנסים רצים בכפכפים?׳ יש המון קונספירציות והמון הכחשות. אז קיבלתי החלטה - אני אהיה ראשון, או לפחות בין הראשונים, שיקבעו את האירוע הזה היסטורית. הסרט נעשה עבור העולם יותר מאשר עבור הארץ, כי בארץ אנחנו בתוך הסיפור הזה".

דורון ערן בן ה-70 הוא במאי ומפיק ותיק. הוא ביים בין היתר את הסרטים "נמס בגשם", "רק כלבים רצים חופשי", "10 קילו קוקאין" ו"סנאפשוט" והפיק את "מלך הסלים", "יהושע יהושע" וגם "ימים של אהבה" ו"ריקוד מסוכן" המושמצים של מנחם גולן. מבחינת ערן הסרט הוא מעבר לכלי לקיבוע הנרטיב, הוא למעשה מספר את הסיפור של העם הישראלי: "שלושה חטופים, שניים יהודים מקצוות שונים של המפה הפוליטית ואחד מוסלמי - הם נחטפו כולם כי היו ישראלים".

דבר נוסף שייחד את השלושה הוא הזמן שבו אירע המקרה הטרגי. מדובר על חודשיים לאחר תחילת המלחמה, לפני שנחשפנו לזוועות של השבים מהסבב האחרון. ערן עבד מול עדויות מדוקדקות, עיקרן מוויצ'יאן טמטהונג, התאילנדי שנחטף ושהה יחד עם השלושה במנהרה עד ששוחרר. "הוא סיפר שככל שההפצצות התקרבו אליהם במנהרות, החמאסניקים היו דופקים להם בעיטות בצלעות. וכל בום - עוד בעיטה. היה לי חשוב לערוך גם את הסרט באופן הזה כדי להעביר את הביקורת על ההתנהלות של הממשלה".

(הסרט "תהיה חזק". באדיבות טרנספקס)

בחרת להתמקד דווקא בגבורה של הסיפור ולאוו דווקא בביקורת כפי שיכולת, למה?

"כי בסוף הסרט הזה בא לספר סיפור שהוא אנטי-מלחמתי בפני עצמו. זה מכשיר מצוין להלחם בשנאת ישראל. מצד אחד הוא מראה את החמאס ומקבע את השבעה באוקטובר, מצד שני כולנו יודעים איך הוא הסתיים. אנחנו חיים בעידן של פייק ניוז אז היה לי חשוב לספר את האמת. יש סצנות הרבה יותר קשות שלא נכנסו לסרט כי רציתי שהוא יהיה אפשרי לצפיה. באופן כללי השארתי את הביקורת ברמה המערכתית ולא האישית".

אבל בסוף הם היו אמורים להיות בחיים. "אני אספר לך משהו - אחד המשקיעים שלי לא הגיע לפרמיירה כי לא הסכמתי להוריד את הסוף, שלטענתו גורם נזק לצה"ל, למרות שהוא צולם בצורה הכי עדינה שיש. אני לא חושב שהסרט גורם נזק לצה"ל. אני חושב שהסרט מאוד עדין כלפי צה"ל, אני לא מראה אף חייל. יחד עם זה, הסרט בא לדבר על אחריות. בצבא שאני הייתי, על חייל שנרדם בשמירה היו שופטים אותו או מכניסים אותו לכלא. פה כ-1,200 איש נשחטו, נאנסו, נערפו ראשים. מי לקח אחריות? אחרי שנה וחצי מי התפטר?".

ומה לגבי החיילים היורים?

"אני לא שופט את החיילים בכלל. זה שלא יש ספק לרגע, היו שם שני צלפים. החיילים היו בפחד, בסטרס נוראי. לא נכנסתי לזה. בתחקיר נאמר שהייתה הוראה שמי שמתקרב ל-45 מטר יירו בו לא משנה מי הוא, והם היו 38 מטר. אבא של אלון אמר לי '38 מטר דרך טלסקופ, אתה לא רואה שזה אשכנזי רזה עם קעקועים?'. אני גם מראה בסרט שהמפקד שלהם צעק 'חדלו אש', לא שמעו אותו פשוט", הוא מבהיר, "אני לא שופט את החיילים, אבל כן שופט את הצבא בסיפור הכולל של האירוע".

אז על מי כן האחריות?

"יש מושג חדש שהפוליטיקאים המציאו בשנים האחרונות - אני לוקח אחריות, אבל... זאת אומרת, יש לי אחריות אבל אין עליה אשמה. מה זה?", הוא עוצר ואומר: "בצבא שאני הייתי לא ירו באנשים שבאו בלי חולצות ונופפו בדגל לבן. אדם שמגיע עם דגל לבן, הוא נכנע ולא יורים בו. בצבא הזה שלנו עכשיו ירו בו". ולכן, מוסיף ערן, "הייתי רוצה שכל שנה בשבעה באוקטובר יקרינו אותו בטלוויזיה בארץ, עשרים שנה קדימה. למה? בשביל כל איש שלא לקח אחריות, כל שנה, שלא ישכחו את היום הזה. זו המטרה של הסרט הזה".

לסרט יש עוד מטרה חשובה, והיא קשורה ליהדות עצמה. ערן הביא לסרט שחקנים בינלאומיים, ביניהם סלמה בלייר ("לא רק בלונדינית") וג'אד הירש בן ה-90 - שחקן מועמד לאוסקר בעל שני פרסי טוני ושני פרסי אמי. "הוא נותן את האמירה הכי חשובה בסרט על העם היהודי. הוא מחבר את השואה לשבעה באוקטובר. הוא מתחיל מונולוג על האבא שלו שברח מתקופת עליית הנאצים לשלטון, עבר לאמריקה והחליף את שמו אבל הוא הלך למצוא את השורשים שלו בקיבוץ והנה הוא כאן. ומה שהכי חשוב - את המחר לא יקחו לנו כאן, כי אנחנו שרדנו עד היום, נשרוד כנראה לנצח".

העבודה עם המשפחות הייתה אחד החלקים הכי עדינים בכל התהליך. ערן התחיל עם איריס חיים, אמו של יותם. "ראיתי אותה בטלוויזיה מדברת על שלושת הילדים האלה, שלדעתה הם פרטיזנים של ימינו. אהבתי את זה מאוד, והתחקיר התחיל אצלה בבית. הם היו מאוד בעד. אני חושב שאם הייתי במקומם, הייתי גם בעד - בא מישהו ותיק, מדגיש שהוא מנציח את הילדים שלהם".

התחקיר היה מעמיק, "ניסיתי להבין את יותם, לדעת עליו כמה שיותר. איריס פתחה בתקשורת על הילד שעבר הפרעות אכילה, הוציאו אותו מהצבא. למדנו הרבה על יותם כדי להבין איך הוא יתנהג במנהרות. ההתנהגות שלו הייתה קצת קומית - הוא מתופף עם קעקועים, והעדויות שיצאו מחטופות שהיו איתו אמרו שהוא היה מאוד חיובי והיה רוח חיה במנהרות".

משפחת שמריז הייתה אחרת לגמרי. "הם אנשים מאוד כועסים, בניגוד למשפחת חיים. הרגו להם את הילד. כמו שאמרתי, בצבא שלי, כמו בצבא של אבי שמריז, לא יורים באנשים עם דגל לבן. אז הוא לא מבין עד היום והוא מאוד כועס. אני יותר הזדהיתי איתו. התחקיר איתם היה יותר קל כי הם סיפרו והכל יצא מתוך האכזבה". לגבי משפחת אל-טלאלקה, "ישבתי איתם והם עד עכשיו בשוק. הם ראו את הסרט בהקרנה לפני הפרמיירה. זה היה להם קשה". המשפחות היו מעורבות בכל התהליך - קראו את התסריט, הגיעו לצילומים. ערן מספר על פרט שמכעיס את המשפחות במיוחד – זה שהצבא ידע בדיוק איפה הם מוחזקים.

איך הכנת את השחקנים הצעירים רגשית לדבר כזה?

"קודם כל נתנו להם להיפגש כל אחד עם המשפחה של הילד שהוא משחק. המשפחה מספרת על הילד והם מתחברים לדמות עצמה. הם נכנסו לזה ביג טיים". שחר טבוך, שגילם את יותם, הכיר אותו אישית. "הוא ראה בזה שליחות. תומר (מחלוף) הוא שחקן ברמות מאוד גבוהות, והוא מיד התחבר לאחים של אלון. הוא עדיין חבר שלהם, הוא ממש נכנס לסוג של סימביוזה איתו. וואיל (חמדון) הוא אחד הבחורים הכי נחמדים שפגשתי. המזל שלו ושלי שהוא בדואי אז הוא הכיר את כל התחושות והפחדים והוא נכנס מאוד יפה לדמות".

(הבמאי דורון ערן. צילום: איתמר כהן)

מבחינת ההכנה הרגשית "עשינו חזרות ושלחתי אותם לטיפול אצל פסיכולוג", מתאר ערן את התהליך. אבל הצילומים במנהרות בגיאורגיה היו קשים הרבה מעבר למה שאפשר היה לצפות. "כל יום התחיל בצעידה של 25 דקות עד שמגיעים לאתר צילומים בתוך המנהרות. אחרי שלושה ימים כבר מתחילים להרגיש קושי בנשימה. כמעט כולם סיימו שם את הצילומים חולים".

הסרט אמור לצאת באפריל למאה בתי קולנוע בארצות הברית, והוא כבר נשלח לחברי האקדמיה – לגלובוס הזהב, לספיריט אוורד, ל-SAG. "אנחנו בעונת הפרסים, אבל אני לא כל כך אופטימי", מודה ערן. מעבר לפרסים, ערן מקווה למשהו אחר. "אני מקווה שהסרט הזה יוציא את כל היהודים שנכנסו מתחת לשולחנות, מכל ההפגנות הפלסטיניות בהוליווד, שיצאו החוצה".

מה אתה מקווה שאנשים ייקחו מהסרט?

"אני לא יודע מה קורה לצופה הזה בשנתיים האחרונות. אני לא יודע למה הוא מתחבר, ממה הוא בורח, למה הוא מפחד. אנשים נמצאים בטראומה. אני יודע שהייתה תחושה שכל המדינה נכנסה לסוג של אבל אחרי שנודע על הסיפור הזה. אפילו יותר מאבל - תסכול, ייאוש, כעס". הוא עוצר ואומר: "קודם כל שיבואו לראות סרט קולנוע מהרגע הראשון עד סופו. אני רוצה להאמין שלא יזוזו מהכיסא, אלא אם כן יקפצו לפעמים.. ושיבואו, כמה שנשמע מוזר, ליהנות מהצד הקולנועי של הסרט. והסיפור הזה יילך איתם, אני רוצה להאמין, הרבה שנים - כי הסיפור הזה הוא אחד החשובים שקרו לצערי במלחמה הזאת".

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

ליטן לשינר - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !