קופסת הציפורים: ביקורת סרט

נראה כי המגמה הרווחת בתקופה האחרונה בז'אנר סרטי האימה היא ניטרול אחד החושים כדרך להתמודד מול המפלצת המאיימת אשר מאפיינת סרטים מסוג זה. אחרי הסרט "HUSH" שמנטרל את חוש השמיעה והדיבור ו-"מקום שקט" שמציג עולם אפוקליפטי בו אסור להפיק אף צליל, "קופסת הציפורים" הינו ההיסטריה האחרונה מבית נטפליקס, המציג כיצד נאלצים גיבורי הסרט לנטרל את חוש הראייה שלהם במטרה לשרוד.

"קופסת הציפורים" הינו עיבוד קולנועי לספרו של ג'וש מלרמן, המתאר את מסעם של מאלורי ושני ילדיה במורד הנהר במטרה להוביל אותם למקום מבטחים, בעולם אפוקליפטי בו יש יצורים אשר מבט חטוף בהם עלול לגרום למותך. הסרט נע בין אירועי העבר, המתארים את הימים הראשונים לאחר פלישת היצורים, ואירועי ההווה העוקבים אחר התקדמותם של מאלורי וילדיה.

[*]

בתור אחת שאינה חובבת גדולה של סרטי אימה, תמיד חשבתי שאלו סרטים אשר המניפולציות אותן הם מפעילים על הצופים שקופים מדי ומגוחכים לרוב. מהשימוש במוזיקה עמוסת הבסים (אשר משחקת תפקיד משמעותי אי שם ב-DNA של כולנו, עוד מהימים בהם אבות אבותינו יצאו לציד ותופי המלחמה), עיצוב דמות מפלצת לא סימפטית ומפחידה, והמתח שאותו חוות הדמויות בסרט, הן דרכים מאוד לא מורכבות לגרום ולעורר בצופה את תחושות המתח והאימה המוצגות על המסך.

אחת הסיבות שאני אוהבת את "קופסת הציפורים" ו"מקום שקט" היא העובדה שהם עומדים בפני אתגר. נכון, המוזיקה המאיימת עדיין קיימת ב"קופסת הציפורים" וב"מקום שקט" אפילו מופיעה מפלצת ממש מכוערת, אך אלו לא משחקים תפקיד עיקרי ביצירת אפקט האימה בסרט. הדבר המעניין באמת בסרט הנוכחי הוא הרעיון. הדרך שבה הסרט מראה כיצד הדבר המפחיד ביותר היא סיטואציה שבה אנו נכפים לנטרל בעצמנו את אחד החושים העיקריים שלנו- במקרה הזה את חוש הראייה.

על אף הקלישאות האמריקאיות הנדושות, בדיחות בטיימינג לא כל כך מתאים, והסוף הצפוי מראש, הסרט סוחף, מותח ובעיקר מסקרן. העובדה שהוא מציג עולם שדורש שינוי של התנהלויות יומיומיות, והתמודדות מול מפלצת המנצלת את אחד החושים הבסיסיים שלך כנגדך- מעוררת מחשבה לגבי אותם הרגלים קטנים שיש לשבור כדי לשרוד בעולם שכזה. למרות שהשיח בעיקר משבח את תפקידה של סנדרה בולוק, הסרט מכיל קאסט מרשים של שחקנים מעולים שאת שמם ראוי לציין כמו ג'ון מלקוביץ', שרה פולסון, טום הולנדר וטרוונטה רודס מ"אור ירח".

חוקרי קולנוע רבים טוענים כי סרטי האימה יכולים לשמש כמראה המציגה את הווי החברה בתקופה בה הוא נוצר. בהתחשב במגמת השינוי שסרטי האימה עוברים, מעניין לתהות מה היה לאותם חוקרים לומר עלינו הצופים, כחברה המוצאת את איבוד אחד החושים כנושא מרכזי בסרטי האימה אותם הם צורכים.