50 שנים אחרי עליית התוכנית המקורית, "החבובות" חוזרת לספיישל פרוע בדיסני+, בהפקת סת' רוגן ובכיכובה של הזמרת סברינה קרפנטר. אך מותג הבובות האהוב של שנות ה-70 מצליח להתאים את עצמו ל-2026, והאם זה תחילתו של קאמבק מוצלח?
כל מי שגדל ב-50 השנים האחרונות גדל בצורה זו או אחרת על יצירותיו של הבובנאי והיוצר ג'ים הנסון המנוח, ומותג החבובות בפרט: לאחדים אלו סרטי החבובות האהובים והמגוונים, לאחרים זה "רחוב סומסום" בגרסאותיו הרבות או "הדוב בבית הכחול", "סיפורי עמים", "המבוך" וכן הלאה. משהו באותו הקסם המוחשי, ללא אפקטים וללא פירוטכניקה רבה, אלא בובות צמריריות וחביבות (לרוב), גרם לרבים להתאהב ביצירות אלו שוב ושוב, לייחל לזמנים תמימים יותר ולהעמיד פנים אפילו לרגע שצפרדע או דיווה חזירית עומדים מול עינינו.
אבל מעל כולם עומדת יצירה אחת, על-זמנית, שהייתה לשיחת היום ברחבי העולם כשרצה בטלוויזיה בין השנים 1976 ל-1981, וגרמה לכל הכוכבים החמים ביותר בעולם לרוץ ולהתארח אצלה; סטיב מרטין, אלטון ג'ון, פול סיימון, דיאנה רוס, פיטר סלרס, כריסטופר ריב וקאסט "מלחמת הכוכבים" הם רק שמות בודדים בין עשרות אורחים גדולים. זוהי כמובן "החבובות" – או בשמה הידוע יותר, "The Muppet Show". כעת, 50 שנים אחרי שעלתה לראשונה לאוויר, היא חוזרת לספיישל מיוחד בדיסני+, בהפקת סת' רוגן ובכיכובה של הזמרת סברינה קרפנטר, שמקווים שאירוע חד-פעמי זה ישמש כפיילוט לחידוש מלא של התוכנית. אז האם מצליחים קרמיט, מיס פיגי, פוזי, גונזו ושאר החבורה לשמר את אותו הקסם גם ב-2026 הצינית? התשובה הקצרה - כן; התשובה הארוכה - חד-משמעית כן.
ניגע על רגל אחת בהיסטוריה הסבוכה והעצובה למדי של "החבובות" ב-22 השנים האחרונות, מאז נרכשה החבורה על ידי חברת דיסני ב-2004 מהחברה המשפחתית של הנסון. ההתרגשות הראשונית מכך שהמותג הנשכח יזכה לחיים חדשים אצל התאגיד העשיר דעכה במהרה, כשדיסני מסמסה למדי את הפוטנציאל הגלום בו - מלבד כמה סרטונים ויראליים בימיה הראשוניים של יוטיוב ("Bohemian Rhapsody" של קווין בביצוע החבובות הוא עדיין אחד מהסרטונים הפופולריים ביותר בפלטפורמה). בראשית העשור הקודם, נכנס לתמונה הקומיקאי והשחקן ג'ייסון סיגל ("איך פגשתי את אמא"), שהחליט להחיות מחדש את המותג עם סרט מצליח למדי, "החבובות" שמו, שזכה לפרס אוסקר אחד וסרט המשך כ-3 שנים לאחר מכן, "החבובות – מבוקשות" (ללא מעורבותו של סיגל).
הכישלון הכלכלי של סרט זה, לצד סיטקום מ-2015 שזכה רק לעונה אחת, נוסח "המשרד", מלווה בהומור בוגר יותר ושערוריות פנימיות בתוך הצוות מאחורי החבובות (עזיבתו/פיטוריו של סטיב ווייטמייר, מפעילו וקולו של קרמיט כ-30 שנה וזה שנבחר באופן אישי על ידי הנסון להמשיכו אחרי מותו) גרמו לדיסני לשוב לימי ההתעלמות שלה מהמותג, כשהיא מעדיפה להשקיע עוד ועוד כסף במותגים שמניבים לה עוד ועוד רווחים (מארוול, "מלחמת הכוכבים"). לניסיונות המותג לשוב לטלוויזיה/סטרימינג בשנים האחרונות ("החבובות עכשיו" ו"החבובות – מהומה") כבר אף אחד לא התייחס, והדמויות האהובות - נכסי צאן ברזל לאמריקה בעולם צודק יותר - "הוגלו" לעשות הופעות אורח בטקסים נידחים או מופעים על אוניות התענוגות של דיסני.
מכאן, שרוגן התפרץ לדלת פתוחה. לא רק שאף אחד כבר לא ניסה אפילו לגעת במותג הישן וה"מיושן", אלא שניסיונותיו של הקומיקאי להחיות מותגים נשכחים/נידחים ("צבי הנינג'ה", "בלתי מנוצח" ובקרוב גם סדרת האנימציה האהובה משנות ה-90, "דארקווינג דאק") הוכיחו את עצמם שוב ושוב. גם כאן, במישור הכלכלי/פופולרי, הפכה "החבובות" בימים הספורים מאז צאתה לכותר הכי נצפה כעת בדיסני+, כשהיא אף עוקפת את "וונדר מן", הסדרה החדשה מבית מארוול.
אך האם רוגן מצליח להשיב את אותה הרוח חסרת המעצורים של התוכנית המקורית? "החבובות" מודל 2026 מרגישה ונראית כאילו המשיכה בדיוק מאותה נקודה בה הפסיקה ב-1981, אסתטית (מהצחוק המוקלט ועד כתוביות הסיום) ותוכנית – כלומר, צמד הזקנים סטטלר ו-וולדורף עדיין במרפסת שלהם, מעירים כל רגע; סקוטר עדיין רודף אחרי קרמיט עם הלו"ז; ד"ר בנסן האנידו עדיין מתעלל בעוזרו הנאמן מדי ביקר וגונזו עדיין מנסה להרוג את עצמו עם שלל פעלולים מופרזים – הפעם, לחצות חישוקים בוערים בעודו מדקלם את כל זוכות האוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר לדורותיהן. ועדיין, אף אחד מקטעים אלו לא מרגיש מנותק ממה שיעבוד בימינו.
רוגן ובמאי התוכנית אלכס טימברס מבינים שמה עובד לחבובות לא בהכרח יעבוד לאחרים, ולכן הם אינם מנסים להפוך את המותג למה שהוא לא (או "לעדכן אותו"), אלא מחבקים את אותו ההומור המגוחך ומשחקי המילים העבשים ונותנים לו טאץ' חדש – משהו שהגיוני שקרמיט היה אומר, נגיד, ב-1977 וגם ב-2026. כך באים לעולם מערכונים מבריקים וטיפשיים כאחד, כמו ריזו העכבר מבצע את "Blinding Lights" של דה וויקנד ו"חזירים בפאות", שמציג את פיגי וחזירים אחרים באולם קונצרטים ויקטוריאני, בקטע שמרגיש כאילו נשלף מפרק שבו "Pigs in Space" לא שודר.
ויש כמובן את קרפנטר, גולת הכותרת של הספיישל. אורחים טובים של תכני חבובות יודעים לעבוד עם הבובות האהובות ולא למרות קיומן, כשהם מתמסרים לקאמפיות של כל העניין ומגחיכים את עצמם טיפה. במובן הזה, קרפנטר היא בחירה מצוינת – איפשהו בין דולי פרטון ללילי טומלין מודרנית, קיטשית ומודעת לעצמה. נדמה שהיא נהנית מכל רגע, מספקת גרסה עם קרקורי תרנגולות לשירה "Manchild", מבצעת עם קרמיט – ואז פיגי (בקטע ספק הומו-אירוטי) – את "Islands in the Stream" ואף מתבדחת על היתרון של להיות בגובה החבובות. פקחו עין גם להופעה מצד רוגן המפיק והקומיקאית מאיה רודולף ("מסיבת רווקות"), שגונבת את הדקה וחצי שעומדות לרשותה.
כשקרמיט ושות' פוצחים בשירת "Don’t Stop Me Now" של קווין, נדמה שהם פונים בתחינה לדיסני ואלינו הקהל, לתת להם את ההזדמנות לבדר אותנו שוב בזמנים כה קודרים ובאמריקה שאיבדה כל קונצנזוס. בהוליווד שלא יודעת שובע מעוד ועוד רימייקים חסרי תוחלת שווה לזהות גם את המקום שחידושים דווקא כן עובדים וכן נחוצים. כמו שהורים וילדים רבים יבינו בתקווה במהלך הימים האחרונים, זה בוודאות מקרה שכזה.
ספיישל "החבובות" זמין לצפייה בדיסני+. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן