כריסטופר נולן הוא כבר מזמן לא רק במאי קולנוע, המעמד שלו "כבלוקבסטר אוטר" מבוסס יותר אי-פעם. הוא אחד הקולנוענים הבודדים היחידים שמצליחים להחדיר חזון אומנותי אישי, מורכב, פילוסופי ובלתי מתפשר אל תוך הלב של תעשיית הקולנוע המסחרית והרחבה ביותר. נולן הוא מותג-על כפי שהיה סטיבן ספילברג בסוף שנות ה-70, ה-80 וה-90. שמו מצליח להביא המוני צופים אל אולמות הקולנוע בעידן שבו מסכים ביתיים מאיימים לבלוע את חוויית הצפייה השיתופית. באפוס החדש שלו, "האודיסאה", הוא מעז לקחת את אחת היצירות המכוננות והעתיקות ביותר של התרבות המערבית, האפוס המיתולוגי של הומרוס, ולהעניק לה פרשנות קולנועית מודרנית, חזותית ופסיכולוגית מרהיבה. נולן משתמש בסיפור המסע של אודיסאוס לא רק כהרפתקה גרנדיוזית, אלא כמשל על אובדן, טראומה והמרדף האין-סופי של האדם אחר בית וזהות, תוך שהוא הופך את המיתולוגיה היוונית למגרש משחקים קולנועי אישי, תובעני ומטלטל במיוחד.מהרגע הראשון, נולן וצוותו הטכני מבהירים כי "האודיסאה" היא יצירה שנועדה להיחוות על המסך הגדול ביותר האפשרי, עדיף באולם IMAX. הצילום האפי של הויט ואן הויטמה (זוכה האוסקר על "אופנהיימר") מעניק למרחבי הים האגאי ולמפגשים עם המפלצות והאלים נפח פיזי כמעט מוחשי, שגורם לצופה להרגיש את רסס המים המלוחים ואת אבק המלחמה. הסגנון הויזואלי המרהיב מציע שילוב מהפנט בין ריאליזם מחוספס לבין סוריאליזם פנטסטי. החלטתו של נולן להימנע ככל הניתן מאפקטים ממוחשבים וליצור תפאורות פיזיות עצומות מוכיחה את עצמה כהחלטה אומנותית מנצחת, המעניקה לסרט אמינות ואפקט רגשי מצטבר.
פרסומת
אחת ההפתעות הגדולות ביותר של הסרט היא האופן שבו נולן בוחר לאמץ אלמנטים מובהקים של ז'אנר האימה. סיקוונס המפגש עם הקיקלופ באולם המערה החשוך הוא מלאכת מחשבת של מתח וחרדה, המזכירה סרטי מפלצות קלאסיים אך מבוצעת באסתטיקה קולנועית מוקפדת ויוצאת דופן, המזכירה את הציורים של הצייר הספרדי פרנסיסקו דה גויה ובמיוחד את "סטורן טורף אחד מבניו". הפסקול של לודוויג גורנסון משתלב כאן בצורה מושלמת, עם מקצבים שבטיים מאיימים המרעידים את האולם ומגבירים את תחושת הסכנה הקיומית המרחפת מעל הגיבורים. הרגעים המפחידים הללו אינם מיועדים רק להבהיל, אלא לשרת את הקונספט הכללי של הסרט: מסע הישרדות פסיכולוגי קשוח שבו האנושות מתמודדת מול כוחות קדמוניים, עיוורים ואכזריים שגדולים ממנה בהרבה.אך מעבר להישג הטכני, הכוח האמיתי של הסרט טמון באופן שבו נולן הופך את המיתוס העתיק למראה פוליטית נוקבת של ימינו. המסע הימי המיוסר של אודיסאוס ואנשיו על פני הים האגאי - כיום אחד מאתרי אסונות ההגירה הגדולים בעולם - מהדהד בעוצמה חסרת תקדים את משבר הפליטים העולמי. אלו אינם גיבורים מנצחים, אלא שרידים מבוהלים של מלחמה קטסטרופלית, פליטים פוסט-טראומטיים המנסים לחצות מים עוינים בחיפוש אחר חוף מבטחים. נולן לא מהסס להציג את האדישות והאכזריות של הכוחות השולטים בימים, ובכך הופך את האפוס לחוויה אקטואלית ומכאיבה שקשה להתנתק ממנה.
במקביל למסע בים, המתרחש באיתקה, הבית שנשאר מאחור, הוא שיעור מאלף על פוליטיקה של ריקבון פנימי ועליית הפופוליזם. חבורת המחזרים האלימה והמניפולטיבית, בהובלת רוברט פטינסון המצוין בתפקיד אנטינואוס, מנצלת את הוואקום השלטוני כדי לבזוז את המשאבים הציבוריים ולחרב את המוסדות הדמוקרטיים. פטינסון מגלם נבל כריזמטי להחריד, שמזכיר מנהיגים פופוליסטים בני זמננו המעוררים כאוס ושנאה למען אינטרסים אישיים. המאבק של פנלופה (אן האת'וויי בהופעה שברירית אך עוצמתית) בניסיון להגן על ביתה ועל בנה הוא למעשה מאבק הישרדות סיזיפי של חברה אזרחית המנסה לשמור על שפיות וערכים מול גל עכור של אלימות ודורסנות שלטונית. מאט דיימון כאודיסאוס היא בחירת ליהוק מפתיעה. הופעתו בסרט זה היא אחת הבוגרות בקריירה שלו. דיימון אינו מגלם את אודיסאוס כגיבור פעולה. במקום זאת, הוא מציג דמות מיוסרת הנושאת תחושת אשמה על כך שגרר את אנשיו אל מותם. דמות מותשת, פוסט-טראומטית ורדופת אשמה. המשחק שלו מאופק. אבן הירכיים על נפשו הסדוקה הופכת אותו לאנושי ומעורר הזדהות, אך גם לקודר ואפל.אלמנטים אלו נתמכים בפרשנות הפמיניסטית והמפתיעה שמעניקה סמנתה מורטון למכשפה קירקה. מורטון גונבת את ההצגה בסיקוונס מטריד ומעורר אמפתיה, המציג את האי שלה כמרחב נשי אוטונומי ומוגן מפני עולם המלחמה הפטריארכלי והאלים של הגברים. הפיכת הפולשים לחזירים אינה מעשה רוע מיתולוגי, אלא הגנה עצמית מובהקת מפני תוקפנות וביזה, והיא הראשונה שמעזה לעמת את אודיסאוס (מאט דיימון) עם המחיר המוסרי של פעולותיו. הבחירות הנועזות הללו של נולן מנערות את האבק מהמיתוס הקלאסי ומחברות אותו ישירות לרחוב המודרני, בין היתר באמצעות ליהוקו של הראפר טראוויס סקוט כמשורר הנודד. הנוכחות הפיזית והכריזמה המחוספסת של סקוט הופכות את שירתו למוזיקת מחאה פוליטית ואקט של התנגדות המייצג את קולותיהם של העקורים והמוחלשים בשעת שבר חברתי. מנגד, טום הולנד מגלם את בנו של אודיסאוס, טלמאכוס, ברגישות פגיעה ונוגעת ללב המפרקת לחלוטין את מיתוס "הגבריות הלוחמת" הישן של אביו. הולנד מייצג את הדור הצעיר של ימינו - נוער פוסט-טראומטי ומבולבל שירש עולם חרב ומנהיגות רקובה, הנאלץ להילחם על ערכיו מול מציאות דורסנית.למרות המעלות הרבות, הסרט אינו חף ממגרעות, ובאורך של כמעט שלוש שעות, הקצב בחלקו הראשון של הסרט מרגיש איטי ומסורבל מדי. השילוב של דיאלוגים מודרניים וישירים עם התפאורה והלבוש המיתולוגיים עלול ליצור תחושת דיסוננס מסוימת. עם זאת, הפגמים הקטנים מתגמדים לעומת העוצמה הרגשית הוויזואלית שהסרט מצליח לייצר. "האודיסאה" הוא יצירת מופת קולנועית פגומה אך כבירה, שמצליחה לרגש, להפחיד ולהפנט בו-זמנית תוך שהיא מציבה מראה חיונית ומטרידה מול פני החברה המודרנית. כריסטופר נולן מוכיח שוב שהוא אחד היוצרים הבודדים כיום שיכולים לקחת קלאסיקה ספרותית מורכבת ולתרגם אותה לאפוס פילוסופי-פוליטי נגיש ורלוונטי לימינו, בלי לוותר על האומנות לטובת מסחריות זולה. אל תחמיצו את ההזדמנות לצפות בו על המסך הגדול והאיכותי ביותר שתוכלו למצוא - מדובר בחוויה קולנועית טוטלית, חכמה וחד-פעמית שתלווה אתכם ותעורר בכם מחשבה עוד זמן רב לאחר שהאורות באולם ידלקו.
"אפוס מרשים"
שלח/י
מאט דיימון
אן האת'ווי
טום הולנד
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות