Seret.co.il - חדשות טלוויזיה :: אימפריית הפשע

מכיוון שאני כותב סקירה על העונה החדשה והאחרונה של "אימפריית הפשע" , לא תוכלו לחשוד בי שאני לא ממעריצי הפנינה הטלויזיונית הזו, ולכן אני מרשה לעצמי לפתוח דווקא בשתי הנקודות העיקריות שלא אהבתי בפרק הבכורה של העונה החמישית: ראשית, העריכה העמוסה – נכון שבפרק ראשון של עונה חדשה נהוג לנסות "להזכיר" לצופים את הדמויות העיקריות (איפה איליי? געגועים לריצארד הארו) אבל המעבר בין הסצינות הקצרות ועומס קווי העלילה בפרק הזה היה יותר מדי, גם עבור סדרה מתוחכמת ועמוסה כמו האימפריה.

נקודה שנייה, המאפיה האיטלקית. אולי זה רק אני אבל לאורך כל העונות זו היתה בעיני אחת הנקודות החלשות בסדרה, מלבד השעשוע של לראות שם מוכר ו"גדול" כמו אל קאפון שמתחיל את דרכו בעולם הפשע בקושי כנער שליח עם פתיל קצר, לא היה בסיפורי המאפיונרים האיטלקיים שום דבר מעניין ואלה היו הדמויות החלשות ביותר בפסיפס העצום של דמויות. גם הפעם, ג'ו מסרייה לא הוסיף לסדרה כלום מלבד חנוכת ספירת הגוויות של העונה (סליחה, אבל התאבדות לא נחשבת). עכשיו אחרי שטרחתי לציין את הפחות טוב, נעבור לרשימת ה"מה היה לנו שם?" של הפרק הזה: קיבלנו המון נאקי (ביג סורפרייז, כן?), קצת צ'וקי, מדורדר כפי שהוא מעולם לא היה מאמין שיהיה, דרישות שלום ממרגרט, קיטורים על חוק היובש, דוגמא נוספת לכמה קל להזיז עניינים במערכת הפוליטית האמריקאית אם יש לך הרבה כסף. קצת קובה, שמצטיירת כמיקום היסטורי חביב מאוד על מי שמספר סיפורי מאפיה אמריקאית (תשאלו את קופולה), ותזכורת אחת מהדהדת לשפל הגדול שיהווה את סיפור הרקע ההיסטורי לעונה הזו.

[*]

העונה הזו מתרחשת כשבע שנים לאחר אירועי סיום העונה הרביעית, בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול של סוף שנות העשרים וכל שנות השלושים של המאה הקודמת. המשבר, כידוע וכזכור, התחיל עם נפילת שוק המניות האמריקאי, ולכן זה רק מתבקש שהתזכורת שנקבל למצב ששורר מחוץ לחיי הזוהר של נאקי והחברים, יהיה של הברוקר המושחת, מנהלה הישיר של מרגרט, שתוקע לעצמו כדור בראש, שני משפטים בערך אחרי שהוא מכריז בפני כל עובדיו ש"החיים הם לא רק דולרים וסנטים". זו היתה אחת משתי הקריצות העיקריות לכיווננו, הצופים, השנייה באה עוד קודם, כשנאקי אומר לסאלי תוך כדי ריקוד: "אני תמיד מרוצה" באנגלית זה נשמע מריר עוד יותר "I'm always happy", כשאנחנו יודעים שנאקי הוא הוא כמעט כל דבר מלבד מרוצה, וכמעט לא משנה המצב.

הפרק הזה נתן לנו גם בפעם הראשונה מבט ארוך ומשמעותי על ילדותו של נאקי, פגשנו את האב הקשוח על גבול המתעלל שאחר כך נאקי ישרוף עליו את ביתו, פגשנו אחות חולה אחת, שכנראה לא שרדה את הילדות וככל הזכור לי זה האזכור הראשון שלה בסדרה, התוודענו לראשית היחסים בין נאקי לקומודור ובעיקר, ראינו את התמה שעיצבה את תפישת העולם של נאקי מאז ילדותו הענייה – אידאל ההגינות והיושר של הפואמה שהוא קורא בכתב העת שקיבל מאמו, מול הלקח שהקומודור מלמד אותו על כך שאי אפשר "להגיע ראשון" אם מנסים להיות הוגנים וישרים. הלקח הזה, למרות שקידם אותו רחוק מאוד בחיים ממשיך להראות כאילו הוא מאוד מפריע לנאקי, מוסרית. האמירה שלו לסאלי על כך שהוא חייב להיות מאורגן באופן חוקי לביטול חוק היובש הזכירה לי מאוד את המשפט הכל כך מצוטט של מייקל קורלאונה, עוד אחד שעבר לא מעט בקובה בקריירה שלו, "בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ, הם מושכים אותי בחזרה פנימה".