פסטיבל י-ם: סקירות הזוכים דניאל אויערבאך, מתחת לצל של השמש ועוד

פסטיבל הקולנוע הירושלים במהדורתו ה-40 הכריז אמש (חמישי) על הזוכים בתחרויות השונות. בפרס חג'ג' לסרט הישראלי העלילתי זכה "דניאל אויערבאך" של דוד וולך, שזכה גם בפרס הצילום, העריכה והמוזיקה. פרס סרט הביכורים הישראלי הוענק ל"טעם התפוחים אדום" של איהאב טרביה, בפרסי התסריט והאנסמבל זכה "המשלחת" של אסף סבן, פרס המשחק הוענק ללאימוס איינו על הופעתו בסרט "מתחת לצל של השמש" ובפרס הסרט התיעודי והבימוי בסרט תיעודי זכה "שלושתנו" של הניה ברודבקר. בתחרות הבינ"ל זכה הסרט הצרפתי "אמא גלוריה", פרס הבימוי הוענק ל"טוטם" וציון לשבח לסרט הארגנטינאי "העבריינים". הפסטיבל ימשיך עד ליום ראשון ואנחנו עם סקירות אחרונות מתוכו, בהן לסרט הזוכה בתחרות הישראלית.

דניאל אויערבאך

סרטו השני של דוד וולך ("חופשת קיץ"), זוכה הסרט הישראלי הטוב בפסטיבל, משתייך לז'אנר הפיצ'רים הסמי-דוקומנטריים, שבהם יש זהות בין הדמות הראשית והשחקן המגלם אותה, לבין במאי הסרט וחיי היום-יום שלו במציאות. הסרט הזה הוא דו"ח אינטימי של וולך על אודות ילדותו ונעוריו, פצעיו, חיי המין והאהבה שלו, חייו המקצועיים, ומה שמצדיק את הפומבי שהוא נותן לכל אלה - הגיגיו ועומק מבטו על החברה הישראלית והחברה בכלל. הנוסח הקולנועי של הסרט הוא מאופק ומחושב, רחוק מדוקומנטציה; וגילוי נאות: הייתי אוזן כרויה להגיגים הללו במשך שנים רבות, אבל דווקא משום כך יכולתי לבחון את הסרט בעיניים מפוכחות, ולהבחין האם מדובר באמירה קיומית אמיתית.

דניאל אויערבאך הוא במאי קולנוע, אברך לשעבר שנטש את ירושלים החרדית בעקבות ספקות לגבי טבע הדת והתיאולוגיה שלה, ובעקבות מבט פנימי ישיר על היצרים והרגשות שמניעים לאמיתם אותו ואת סובביו. הסרט נע הלוך ושוב בין בחרותו המוקדמת של דניאל כנער ישיבה המתענה בייסורי המין, לבין תקופת יציאתו המבולבלת בשאלה בתל אביב בשנות העשרים לחייו, סביב אהבה ראשונה וחיי זוגיות, ולבסוף עולמו כרווק בגיל העמידה המאוחר בת"א, בינות ברים ליליים שונים ושוטטויות קדושות לבין דירתו המבוצרת עם החתולה הנוטה למות שלו, ואל רשם הקול בטלפון הנייד, אליו הוא שופך מתוך חליפות התענות וקטרזיס את תובנותיו על אודות יהדות, לאומיות, טבעה ומקורותיה של מיניות וגופניות האדם, מדינה, צמחונות ועוד.

דניאל נשאר יהודי, אבל לא "היפר-יהודי"; במקרה או שלא במקרה הגיגיו מתכתבים עם הסיטואציה החברתית והפוליטית הנוכחית בישראל באופן ישיר ועז. המפיק שלו ואהובתו (גלוריה בס) דבקים בו מצד אחד ומשתאים למונולוגים שלו, ורואים בו עבד לתסביכיו ודחפיו. מצד שני דניאל מתעקש לחיות כסוליסט ומורד והוא מכנה את חייו "ניסוי". 12 שנים הוא עובד על אותו הסרט וההפקה משלמת את שכר הדירה שלו, השקוע בחובות, ומחכה לקבל ממנו ולו שבר תסריט נהיר ומוגמר, לשווא. מתוך הטבע והמתלבט של חייו ושל חוט מחשבתו, ומתוך בלבולו הרגשי, הסרט מבקיע לבסוף דרך אל ההבשלה שלו עצמו, ואל כנות וחירות, המוצעות גם לנו. (מבקר: רפאל תמנה)

הענקים של אי הפסחא

סרטו החדש של דובר קוסאשווילי ("חתונה מאוחרת") הוא סרט מהוקצע ומסוגנן, והוא סרט גאורגי לא פחות משהוא ישראלי. לפעמים הוא מרגיש כמו שילוב של אלמודבר ושל קוסטוריצה בהיבטים העיצוביים והסימבוליקה שלו; יכול להיות שלפעמים הוא גולש למנייריזם וסמליות יתר. גם אם זה בא על חשבון העומק, הסרט הזה הוא כיף טהור ובעידן אחר יכול היה להפוך ל'סרט פולחן'.

"הענקים של אי הפסחא" מתאר את עולמן של שתי משפחות בקהילה הגאורגית של אור יהודה בתחילת שנות השבעים, ובלבן שתי פרשיות אהבה, האחת בין שני ילדים, זאזא וזהבה, והשנייה בין מדיאה, חיילת יפהפייה לבין ואז'ה, צעיר שרמנטי שהוא בריון מסוכן ומפלצתי, וגם פייטן ופילוסוף. מבחוץ התפאורה היא של ישראל של הימים ההם; מבפנים התפאורה היא קווקזית לחלוטין. מין, אוכל, רגשות וכסף, שולטים באופן כמעט חופשי בעולמה של קהילה שהיא סקפטית ביותר לגבי ערכי הדמוקרטיה הליברלית ועתידו וגורלו של האדם, ומקדשת באופן מודע ומפוכח לטעמה את עולם הפרימיטיביות השבטית. ובכל זאת יש בתוכה לחצים פנימיים אל עבר הקידמה החברתית. הסרט הזה הוא מבט מפוכח מאוד על טבע האדם ועל ישראל; אין בו שום נימוס וצדקנות פרוגרסיביים, אבל גם אין בו שום הסוואה של הטבע הנורא של הקודים של החברה השמרנית. (רפאל תמנה)

מתחת לצל של השמש

ישראל השנייה האמיתית מוצגת באור אפל וקודר בסרטו הקשוח והמהודק של הבמאי שלום הגר (יוצר הסדרה "שישו ושמחו" לצד סיגלית ליפשיץ שכתבה עמו את התסריט לסרט זה). העלילה עוקבת אחר דמות שקשה עד מאוד להזדהות עמה – מטקו (אמוס איינו), גבר אתיופי שמשתחרר מהכלא לאחר 15 שנה שריצה בגין רצח אשתו. הוא מחפש אחר בנו היחיד (חנוך וובה) שהיה בן שנתיים כשנכנס לכלא ומאז התגלגל בין משפחות אומנה לחיים ברחוב ומנסה לחדש עמו את הקשר ולהוציא אותו ממעגל הזנות אליו נקלע תחת סרסור מחליא ששולט בו.

הגר נעזר במשחק מצוין של שני שחקניו הראשיים, שמסייעים לנו להזדהות עם דמויות מהשוליים של החברה, כאלה שפגעו ונפגעו מהחברה בעבר, אבל שיש בהן רצון לצאת מהמקום הנמוך שבו הן נמצאות ולהשתחרר ממעגל העוני, הניצול והאלימות. הצלם עפר ינוב מיטיב לתאר את דרום תל אביב המוזנחת כארץ זנוחה ללא משילות ותקווה ומנגד ללכוד בקלוז-אפים על דמותו של מטקו את הכמיהה לשינוי והרצון בעתיד טוב יותר לו ולבנו. העלילה לפעמים מוקצנת מדי ולוקה קצת בקלישאות ייצוג, אבל זהו סרט חברתי ומעניין ששם זרקור על מקום שהחושך שולט בו. (אלעד שלו)

בתוך המים

סרט חדש של הבמאי הקוריאני החרוץ ביותר הונג סאנג סו כנראה ייזכר בתור "הסרט שמצולם לא בפוקוס", והוא אכן כזה, אבל הוא גם הרבה מעבר להחלטה המאתגרת הזאת. במרכז הסרט נמצא משולש הונגיאני קלאסי של במאי, שחקנית וצלם שמגיעים לעיירת חוף דיי משמימה כדי לצלם סרט שאין לו תסריט או כיוון כללי. לא הרבה קורה, אבל הכל קורה - כל מה שחשוב ומעסיק את הנפש האנושית - בין אם זה משמעות, יצירה, בדידות וחברות. עולם הסרט מרגיש לרגעים כמו ציור אימפרסיוניסטי שמספר את הסיפור בעזרת הדרך בה המכחול צובע את הדימוי - איך ולא מה.

ב-61 דקות שחולפות כהרף עין הסרט מצליח לגעת ולהעלות שאלות מורכבות מבלי להזיע ולהתאמץ. סוד הקסם של הונג הוא בפשטות הטהורה והאינטואיטיבית שבה הוא ניגש לעשיית סרטים. כל בוקר לפני כל יום צילום הוא מתעורר וכותב את התסריט לאותו יום וכך הוא מגיב ומושפע מהרגשות שעולים בזמן היצירה. דווקא מתוך הפרימיטיביות המסוימת של דרך היצירה הוא מותח את הגבולות הקולנועיים יותר מכל פיתוח טכנולוגי. זה בהחלט לא לכולם, אבל הוא באמת מצליח להפתיע ולהניע אותי כל פעם מחדש. (דין קליין)

מעבר לאוטופיה

בסרט התיעודי הזה אנו נחשפים לחומרים נדירים המלווים בריחה של משפחה מצפון קוריאה ואת אלו המנסים לעזור להם במשימה הכמעט בלתי אפשרית. זהו מסמך מרתק של דוקואקטיביזם מותח ופותח עיניים לעוולות לא יאומנות. האבסורד האכזרי הוא שגם אלו המצליחים לברוח כנגד כל הסיכויים, צריכים מה שנדמה כחיים שלמים כדי להתאקלם בעולם המערבי ובחיים שאחרי.

זוהי דוגמה לסרט שחשיבותו היא כמעט ואינה אמנותית אלא נמצאת בתמונות עצמן, בתיעוד המיידי והאינטימי של אימה לא מתוסרטת. האנשים הללו הם עדות למציאות מצמררת, יותר מפחידה מכל תסריט בדיוני. האכזריות האנושית מתגלה במלוא כיעורה ונקודות האור היחידות הן האנשים שמחליטים להקדיש את חייהם - ולסכן את קרוביהם - לזרים הזקוקים לעזרתם. (דין קליין)

על הסף

"על הסף" הוא סוג של מלודרמת מתח מעורבת ז'אנרים, מיומנת, תוססת ומפתיעה, שמתרחשת כמעט בשלמותה בחדר אחד. הבמאים אלחנדרו רוחאס וחואן סבסטיאן ואסק בונים בזריזות מתח שיא ומסתורין היצ'קוקי סביב לסיטואציה שהיא גם מבהילה וגם מצחיקה במהותה - ההמתנה של שני גיבורי הסרט, דייגו הוונצואלי ואלנה הקטלונית, לתשאול מול רשויות ההגירה האמריקאיות עם הנחיתה של טיסתם מברצלונה בניו יורק. למשחק הפוקר הזה ולחקירה הלא תאומן שתבוא בעקבותיו, מתלווים פחדים ושאלות שנוגעים ליחסים בין בני הזוג ולעברם טרם הכירו זה את זו.

הסרט הזה הוא מאוד לא נוח, מאוד מצחיק ומאוד מבהיל, חצוף ונוגע. תחבולות החוקרים מובילות את הגיבורים להסתיר ואז לחשוף בפתאומיות טפחי חיים וכוונות שמצד אחד לא שיערנו אותם, ומצד שני שואלים אותנו שאלות לגבי כנותנו וכוונותינו שלנו. מי הוא באמת דייגו, מתכנן הערים שנמלט מאימתה של מולדתו? האם הוא נתון במצב חריג או שצעדיו הם אלה של 'גבר טיפוסי'? האם אלנה, רקדנית מובטלת, הולכת בעקבותיו לאמריקה למרות חייה ומשפחתה בספרד, או דווקא בגללם? האם היא בעצמה יודעת מהי התשובה? מומלץ מאוד. (רפאל תמנה)