מו: ביקורת סדרה

"מו", הקומדיה של הסטנדאפיסט מוחמד (מו) עמר ("ראמי") מספרת סיפור עם אלמנטים אוטוביוגרפיים מובהקים. זה סיפור על משפחה פלסטינית בארצות הברית, על פליטות ועל המרדף אחרי ה"גביע הקדוש" של המהגר: להפוך לאזרח אמריקאי אחרי שנים רבות של חיים כחסר מעמד, שנמצא תחת איום גירוש אם מעמדו לא יוסדר. מו, גיבור הסדרה, אומר בשלב מסוים שהוא "פליט פריבילגי", אבל ה"פריבילגיה" של חיים בארצות הברית לא מפצה על תחושת התלישות והאיום התמידי שמרחף מעל.

אלו חומרים שיכולים לפרנס דרמה סוחטת דמעות, אבל "מו" היא סדרה מצחיקה, שלוקחת את המצב הבלתי אפשרי הזה עד לאבסורד ורוקחת ממנו סיפור שיש לו רלוונטיות מיוחדת עבור הצופה הישראלי. מו, שהולך למטע זיתים במצוות אמו כדי לקנות זיתים להכנת שמן הזית המפורסם שלה, נשאל מאין הוא מגיע. תשובתו היא שהוא מפלסטין. זה ממש קרוב לכאן, אומר העובד בחווה. מו מסביר שאין המדובר ב"פלסטין, טקסס", אלא בפלסטין האחרת. "ישראל" מסביר החוואי, ומוסיף "שלום". מו אומר שיש כאן "בעיית מיתוג" והסדרה מתייחסת בהומור כואב ל"בעיית המיתוג" הזאת של הפלסטינים, לעומת ההזדהות האמריקאית האוטומטית עם ישראל.

[*]

למרות היותו גבר גדול ומזוקן, מו הוא סוג של דובי חמוד. הוא אמנם משחק אותה קשוח, אבל הרגשות שלו גלויים עד כאב. כמו שאומרת לו בת הזוג שלו מריה) תרזה רואיז, "נרקוס מקסיקו"), מקסיקנית אמריקאית, הוא גבר רגיש שבכה בטקס ההתבגרות של האחיינית שלה. היחסים בין אישה נוצרייה לגבר מוסלמי אינם מתקבלים בעין יפה על ידי אמו של מוחמד (פארה בסייסו, שחקנית פלסטינית נודעת שמשלבת היטב בין הקומי לדרמטי), אבל "מו" מנסה על הפערים התרבותיים והדתיים הללו. יוצר הסדרה אכן היה נשוי למקסיקנית ממנה התגרש לא מזמן, ונראה שהסדרה מתייחסת גם למשבר האישי הזה, עליו דיבר מו במופע הסטנד אפ שלו בנטפליקס.

הצבת גבר מוסלמי במרכז סדרה אמריקאית אינו דבר של מה בכך ו"מו" אינה מהססת לעסוק בנושאים נפיצים. מכיוון שמדובר בקומדיה, גם תקרית ירי מקבלת גוון מצחיק כאשר הפרמדיקים בזירה מתווכחים על כמה אנשים צריכים למות כדי שהאירוע ייחשב "ירי המוני" והאם היורה כלול במניין. מו דובר אנגלית, ערבית וספרדית ונראה שהוא נע בין התרבויות השונות בקלות. הוא חובב ראפ מושבע ואת חבר הילדות שלו מגלם טוב נוויגווי, ראפר טקסני, שמספק הופעה משעשעת במיוחד. נוויגווי משחק ספר ניגרי עם תובנות פילוסופיות כמו למשל כשהוא מסביר מהו "זיהום קולוניאלי", שטיפת המוח האירופאית שגורסת שבלונדיני זה יפה.

"מו" מראה את התסכול הבלתי אפשרי של אנשים החיים מעל עשרים שנה במדינה שאינה מקבלת את בקשת המקלט שלהם ומעמיסה עליהם סיבוכים בירוקרטיים. עורכת הדין הפלסטינית לענייני הגירה אינה מוצגת כאן בצורה אוהדת, בלשון המעטה, ומספקת כמה מהרגעים המצחיקים-מרירים בסדרה. פלאשבקים לחיים בכוויית, אליה ברחו בני המשפחה מפלסטין, מדגימים את חשיבות האב הנעדר בחייה של המשפחה שאת תפקידו מנסה מו למלא, לא תמיד בהצלחה.

גם בעיצוב דמויות המשנה נעשתה כאן עבודה מצוינת. תרזה רואיז משכנעת בתפקיד מריה, אך את ההצגה גונב עומאר אלבה, בתפקיד האח הבכור סמיר, שנמצא איפשהו על הספקטרום, למרות ההכחשות של משפחתו. אלבה מספק כמה מהרגעים המרגשים ביותר בסדרה ואמירת האמת הלא מתפשרת שלו היא קונטרה להתפתלויות והמניפולציות של מו.

"אני דובר שלוש שפות ואין לי מילים לתאר את המצב שלך", אומר מו ברגע משמעותי בסדרה לילד שמשקף עבורו את המצב הבלתי אפשרי של הפליט והמהגר. ואכן, למרות ש"מו" היא סדרה שופעת וואן-ליינרים מצחיקים וסיטואציות משפחתיות מביכות שחוצות מגזרים ועמים, יש בה גם אמירה פוליטית. מטע זיתים טקסני "יפה כמעט כמו המולדת" אבל רק כמעט. כי, כפי שאומרת האם: "שום דבר לא משתווה למולדת". ובכך, כמובן, היא לא מתכוונת לפלסטין, טקסס.

הסדרה "מו" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן