ריפלי: ביקורת מיני סדרה

Ripley Series Review

יבגני גרינברג על "ריפלי: ביקורת מיני סדרה":
"צלילת העומק הכי מפורטת אל נבכי דמותו של הפושע החלקלק"

שתף/י

משחק אנדרו סקוט דקוטה פנינג ג'וני פלין אליוט סאמנר מרגריטה ביי

מתח

ביקורת סדרה לריפלי: ביקורת מיני סדרה מאת יבגני גרינברג | כתב קולנוע

ציון המבקר

"איטי, מותח ומתגמל"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

10/10

מדד פופולריות

4.4/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

"ריפלי", הסדרה החדשה של נטפליקס, מבוססת ברובה על "הכישרון של מר ריפלי", הראשון בסדרת ספרים מאת פטרישיה הייסמית' העוסקים באנטי גיבור בשם טום ריפלי. הסדרה מונה חמישה ספרים שיצאו בין 1955 ל-1991, שלושת הראשונים מתוכם זכו לגרסאות קולנועיות מ-1960 ועד היום, כשטום מגולם על ידי שחקנים כמו אלן דלון, דניס הופר, ג'ון מלקוביץ', ומאט דיימון בגרסה המפורסמת ביותר עד כה של אנתוני מינגלה, "הכישרון של מר ריפלי" משנת 1999 שבה כיכבו גם ג'וד לאו, גווינת פאלטרו, קייט בלאנשט ופיליפ סימור הופמן. מלקוביץ' עצמו מפציע בסדרה החדשה בתפקיד אורח. בסדרה החדשה טום של היוצר סטיבן זאיליאן ("ליל האירוע") מגולם ריפלי על ידי השחקן האירי אנדרו סקוט ("שרלוק", "כולנו זרים"), לצד דקוטה פנינג ("מלחמת העולמות") ואליוט סאמנר, שחקנית וזמרת נזילה מגדרית והבת של סטינג, שמגלמת דמות של גבר - פרדי מיילס. אפשר לטעון שהליהוק הזה מכוון, כי טום עצמו מתחבט לגבי הזהות המינית שלו וממש לא מחבב את פרדי לפי העלילה.

טום ריפלי הוא נוכל קטן וכושל שמעביר את ימיו בניו יורק בהתחזות לאנשים אחרים, זיוף חתימות, צ'קים והוצאת סכומי כסף קטנים במרמה מאנשים פרטיים. כמה אירוני שדווקא בגלל טעות בזיהוי טום מגויס על ידי איל הון כדי לשכנע את בנו, דיקי גרינליף, לחזור משהייתו הממושכת באיטליה עם חברתו מארג' לקריירה משמעותית יותר באמריקה. לטום כמובן אין שום קשר לדיקי, אבל הבלש הפרטי של הגרינליפים מאתר אותו בתור החבר של דיקי מהלימודים באוניברסיטה. כך הרמאי הזוטר שלפני רגע גילגל אופרציה שלמה של התחזות למרפאת שיניים מתוך דירתו המעופשת, רק כדי להיכשל ברגע האמת בסניף הבנק שעולה על הזיוף, מוצא את עצמו באחד המקומות היפים בעולם עם תקציב בלתי מוגבל. עני או עשיר, האדם לא משנה את טבעו. ככל שהוא מתברג יותר בחברה הגבוהה, ריפלי רק חומד עוד ועוד וצולל אל תוך חיים של שקרים, זיופים, התחזויות ורצח. אבל כמו שהיה נוכל זוטר כושל ומרושל, כזה הוא גם בתור פושע ורוצח. שתי הרציחות, שלכל אחת מהן מוקדש פרק שלם, הן פשוט קומדיה של טעויות רצופות שגורמות לצופה לתפוס את הראש מרוב גיחוך. למרות שובל של ראיות שהוא משאיר מאחוריו, איכשהו טום מצליח שוב ושוב לחמוק מלהיתפס, עם יותר מזל ואוזלת יד של המשטרה האיטלקית משכל.

במהלך משחק חתול ועכבר שלו עם הרשויות, טום מדלג בין נקודות רבות באיטליה, ביניהן רומא, סיציליה, ונציה ועוד. כל הנופים המרהיבים ונקודות הציון במקומות אלה מעוקרים מיופיים לחלוטין על ידי הצילום המהמם בשחור-לבן של זוכה האוסקר רוברט אלסוויט ("זה ייגמר בדם"). במקום זה, אנחנו רואים צד אחר של איטליה, האפל והקודר, בהתאם לאופי הדמות של טום. יש מספר סיבות לבחירה של זאיליאן בצילום המונוכרמוטי. אחת מהן מתיישבת עם הזזת עלילת הסדרה משנות ה-50 ל-60, השנים שלז'אנר הפילם-נואר, היצ'קוק ופליני האיטלקי. "ריפלי" עצמה היא ממש כמו יצירה של קאראווג'ו. אור ואפלה, הנצחה פואטית של אלימות, בימוי מלוטש, צילום יפהפה, קצב איטי, מותח ומתגמל. לועמת זאת, המשחק אנמי ביחס לגודל ההפקה, למעט זה של דקוטה פנינג ומאוריציו לומברדי. נקודת התורפה הגדולה היא ריפלי עצמו. טום של אנדרו סקוט הוא לא דמות חביבה שאפשר להתחבר אליה, לעומת אנושיות של אנטי גיבורים בפילם-נואר הקלאסי או רומנטיזציה של הפשע בסרטים כמו "תפוס אותי אם תוכל" ואפילו "הכישרון של מר ריפלי" המקורי. סקוט אינו שרמנטי כמו אלן דלון, לא חביב כמו מאט דיימון ולא כובש כמו מלקוביץ'. הוא מציג דמות רקובה מהיסוד של פסיכופת בעל שגעון גדלות שאפשר להבין בקלות למה הוא לא יושב טוב בעין של כל הסובבים אותו. אך יותר מזה, זאייליאן טוען שכל הדמויות שלו נגועות באופורטוניזם, כמו מארג' שמנצלת את צלמי הפפראצי לטובת קידום עצמי או מפקח המשטרה שמשקר לגבי אשתו. היצירה של זאייליאן הוא ללא ספק צלילת העומק הכי מפורטת אל נבכי דמותו של הפושע החלקלק, גם אם אינה מצליחה להנגיש אותו לצופה, אבל מכינה את הקרקע לעונות נוספות.

יבגני גרינברג | כתב קולנוע

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י