Seret מהעבר: 10 שנים למחפשים את שוגרמן

כשאנחנו חושבים על נפילי הרוק של שנות ה-60 וה-70, עולות בראשנו תמונות של מוזיקאים בשלהי העשור השמיני לחייהם, כיסם מלא, מעודכנים בשלל אמצעי המדיה החדשים וגרונם חרוך. אם כן, איך אדם שמבלה את מרבית ימיו בשיטוט חסר פואנטה ברחובות דטרויט, לא מחזיק ברשותו טלפון נייד ומבקר מדי יום בבר המקומי הוא אחת מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם המוזיקה, שתקליטיו מכרו מאות מיליונים בחלקים מסוימים של העולם, והפך לאחד ממובילי המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה וכל זה ללא ידיעתו?

זהו סיפורו של סיקסטו דיאז רודריגז, הידוע בכינויו "שוגר מן" (על שם שירו הנודע ביותר), שסיפור חייו והצלחתו הפתאומית לאחר עשורים של אנונימיות הובא לפני 10 שנים למסך הגדול בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי השוודי מאליק בנג'לול, "מחפשים את שוגרמן" (“Searching for Sugar Man”), שעיצב מחדש את דוקו המוזיקה בעשור האחרון, אך גם העלה שאלות על מחיר היצירה על נפש האמן.

[*]

סיקסטו רודריגז נולד בדטרויט למשפחה קשת יום ממקסיקו. הוא במהרה מצא מפלט במוזיקה, ובעזרת שיריו הפוליטיים אודות החיים העניים האורבניים, הצליח להשיג חוזה עם חברת התקליטים הקטנה מקליפורניה, "סאסקס" והוציא תחתה שלושה אלבומים בשלהי שנות ה-60 ותחילת ה-70, עם ניחוח פסיכדלי ומעט פולק. אבל כל אלו לא היו די והותר בשביל להזניק את רודריגז לאותה קריירה מוזיקלית אליה ציפה, ויחד עם המכירות המועטות של תקליטיו ופשיטת הרגל של סאסקס זמן לא רב לאחר מכן, מצא את עצמו האמן נופל לתהומות השכחה הקולקטיבית, קונה בית ב-50 דולר בלבד ועובר בין עבודות בפס ייצור ובבנייה.

מאות קילומטרים מדטרויט הענייה, המצב דווקא היה שונה לחלוטין אחר עבור רודריגז: הקלטת "בוטלג" (לא רשמית) של אלבומו "Cold Fact" עשתה את דרכה לדרום אפריקה, והשמועה על "'אבי רואד' החדש" או "גדול מ-Bridge Over Troubled Water" החלה להתפשט במהרה בקרב המעמד הלבן הליברלי במדינה מוכת האפרטהייד. המסרים החתרניים של רודריגז, שנכתבו כלל על עולם שונה לחלוטין, התחברו עם אלו שרצו לשים סוף לגזענות והביאו את שיריו של האמן למכירות של לא פחות מחצי מיליון עותקים (למרות ניסיון השלטון לאסור את השמעתם). למרות שחברות התקליטים הדרום-אפריקאיות שילמו תמלוגים ל"סאסקס", זו מעולם לא העבירה אותם לרודריגז עצמו, והוא נותר אנונימי וגלמוד, בטוח שקריירת המוזיקה שלו מאחוריו מזמן.

מעריציו האפריקאים של רודריגז בעצמם תהו מה עלה בגורלו של הזמר שכה העריצו, עד שחלקם החלו להעלות תיאוריות כי הוא סיים את חייו בעודו מופיע – אי שם בשנות ה-70. תיאוריות אלו הובילו בסוף שנות ה-90 שניים ממעריציו הדרום-אפריקאים, סטיבן "שוגר" סגרמן וקרייג ברתולימאו, לרדת לשורש העניין ולגלות מה עלה בגורלו של ה"שוגרמן המקורי". ניסיונות אלו סקרנו את היוצר השוודי מאליק בנג'לול (בעצמו אדם שעבר מספר גלגולים – משחקן בילדותו לעיתונאי ולדוקומנטריסט), והובילו אותו להפקת "מחפשים את שוגרמן".

עם זאת, בנג'לול לא טווה בסרטו סיפור דוקו-מוזיקלי רגיל: עם הבנתו שאמן מסתורי תמיד מסקרן את הציבור (סיד בארט מ-"פינק פלויד", ניק דרייק, פיטר גרין מ"פליטווד מק") וכי סיפורו של רודריגז יכול להשליך על סיפור גדול יותר ממוזיקה (יחסים בין-גזעיים, לדוגמה), בנג'לול מתעלם מהצלחתו הגדולה של האמן באוסטרליה (שם אף הופיע בשנות ה-70 וה-80) ומתאר את ירידתו של רודריגז כנפילה מטאורית, את מגליו כאלו המבינים את כוחה האמיתי של המוזיקה, את יחסה המזלזל של תעשיית המוזיקה האמריקאית לאמניה המצליחים בחו"ל (הראיון המתגונן בסרט עם מנהל "סאסקס" קלרנס אוואנט מוכיח זאת) ואת היותו של רודריגז גשר מאחד בין צדי המתרס (בעיקר היותו מקסיקני, שחצה את בעיית "השחורים/הלבנים" בדרום אפריקה). במילים אחרות, דוקו המוזיקה של בנג'לול הוא לא סרט ביוגרפי על מוזיקאי, אלא יצירת מיתוס על מוזיקאי: מסתורי, מיסטי, ייחודי.

"מחפשים את שוגרמן" החזיר את רודריגז ללב הבמה הציבורית – מראיונות עם דיוויד לטרמן וב-"60 דקות" ועד סיבובי הופעות נרחבים – אך גם הזניק את בנג'לול לתהילה משלו. כשסרטו זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי ב-2013, החליט רודריגז שלא להגיע כדי לא לגזול את תשומת הלב מהבמאי עצמו, אך זה בכל זאת הקדיש את הפרס ל"אחד המוזיקאים הטובים ביותר שחיו, רודריגז".

מחווה זו לא רק סימנה צניעות מצד בנג'לול, אלא אולי פחד מאור הזרקורים שהופנה אליו. כך, שנה וקצת לאחר מכן, בעקבות התמודדות קשה עם דיכאון, בנג'לול מצא את מותו לאחר שזרק את עצמו על פסי רכבת נוסעת בשטוקהולם. הטרגדיה של בנג'לול אמנם מוסיפה ערך מעציב לצפייה ב"מחפשים את שוגרמן" כיום, אך היא לא גורעת ממטרתו הסופית – יצירת מיתוס. כך, גם בנג'לול וגם רודריגז הבינו את כוחה האמיתי של היצירה – היא אינה בהכרח האדם שיוצר, אלא היא הקסם שעוטף אותו ואת הקהל כאחד.