אם לא תצא לכבוש את ההרים שלך, לעולם לא תגלה מי אתה באמת

שנה אחרי שזכתה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, מגיעה אלינו הדרמה הבלגית היפהפייה "שמונה הרים" של הבמאים פליקס ואן חרונינגן ובת זוגו שרלוט פאנדרמירש. כשפגשתי את השניים בקאן הם עוד היו בהלם מהתגובות החיוביות להן זכו. "אנחנו המומים מכמות האהבה והפירגון שאנחנו זוכים לה עם הסרט בפסטיבל. לא תיארנו לעצמנו שככה זה יהיה", הם אמרו.

הסרט מבוסס על ספרו של האיטלקי פאולו קונייטי ומתחיל בשנת 1984, כאשר פייטרו בן ה-11 מגיע עם אמו מטורינו לעיירה גרנה באלפים האיטלקיים. שם הם פוגשים את ברונו נטול ההורים - הילד האחרון שנשאר במקום – והשניים הופכים לחברים טובים. 20 שנה עוברות. פייטרו מתרחק יותר ויותר מאביו ולא מתקרב להרים ואז ידיעה מצערת מחזירו אותו לאותה עיירה שכוחת אל.

הוא וברונו נפגשים שוב ומחליטים להקים בית על ראש ההר. בחורה נכנסת לתמונה כשאחד מהם מתאהב בה ואז השני. בחלק זה של הסרט הצופה מרגיש כאילו שהוא ממש בתוך אותו חלק של ההרים, הצילומים עוצרי נשימה ושני איתני הטבע - פייטרו וברונו - עוסקים בסיזיפיות באתגרים שהחיים מציבים בפניהם.

איך התחלתם בעבודה על הסרט? קראתם את הספר לפני?

פליקס: "מפיקים הציעו לנו את הספר ואז הבנו שכבר קראנו אותו בעבר, שנינו. מכיוון שאני אישית כיוצר לא הייתי מוכן להיכנס לכזה פרויקט שאפתני בזמנו אז נטשנו את הרעיון אבל אז חזרה ההצעה. קראנו את הספר שוב אחד לשני בעת שטיילנו באיטליה בוואן שלנו ומאוד התרגשנו, ואפילו בכינו קצת. נפגשנו עם הסופר פאולו בביתו באיטליה והוא הראה לנו את האזור ואת האנשים שנתנו לו השראה לכתוב את הספר המופלא שלו. אז החלטנו סופית שנעביר את הספר למסך. מאוד אהבנו את הרעיונות שמובעים בספר. את הרעיון של למצוא את מקומך בחיים ולהבין שלכל אחד יש את הדרך שלו. הספר משלב הרבה רגשות וגם השלמה עם הגורל, גם אם מדובר במוות של אדם קרוב".

ספרו קצת על שמו של הסרט.

פליקס: "אפשר לפרש השם כפשוטו - הטיפוס על אותם שמונה הרים כחלק ממסע להגשמה עצמית ואפשר גם להבין את השם באופן מטאפורי - האתגרים שבחיינו הם בעצם כמו כיבוש פסגות. אנחנו צריכים כל הזמן להתמודד עם העולם ולהיות אקטיביים. במעשה יש גם ניסוי ותהייה ואם לא תנסה ולא תצא לכבוש את ההרים שלך, לעולם לא תגלה מי אתה באמת".

שרלוט: "ברונו נשאר כל הזמן על ההר שלו כפשוטו וגם אולי באופן מטאפורי, בעוד שפייטרו הוא הנודד הנצחי שכל הזמן עסוק בשאלות ובגילויים". אחד הדברים המעניינים בסרט הוא יחסי האב עם אחד הגיבורים.

פליקס: "שנינו איבדנו את האבות שלנו לאחרונה והיה חשוב לנו לספר את הסיפור של קשר עם הורה. ההתבגרות של הגיבורים כרוכה גם במבט אחר על ההורים. האב של אחד הגיבורים הוא מטפס הרים כמעט מקצועי והבן בעלייתו שוב ושוב להרים בעצם מנסה להיות כמו אביו, עד שהוא מבין שהוא יכול לבחור במסלול שלו ובפסגות שלו - לאו דווקא בהרים.

הסרט מצולם כולו בטבע, איך היה לצלם בלוקיישנים הנהדרים?

פליקס: "בשבילנו הסרט היה דבר מאוד נכון לחיים שלנו בהרבה מובנים. כשכתבנו את התסריט היינו בבית בסגר הראשון והרגשנו די כלואים. כשיצאנו לצלם במרחבים ובהרים הרגשנו חופשיים, ממש כמו גיבורי הסרט. היינו הרבה זמן באלפים והתחברנו לטבע. לכל ארבע העונות יש חשיבות בסרט. באביב שני הגיבורים נפגשים, בקיץ הם נפגשים שוב כמבוגרים ובונים בית ובחורף אחד הגיבורים חווה התמוטטות רגשית. אז בעצם הסרט מתאר את מעגל החיים".

שרלוט: "נעזרנו רבות בפאולו הסופר. הוא הסביר לנו את העולם שלו - העולם של המקומות הקטנים באלפים. הוא יצא לצעדות ארוכות בטבע עם שני השחקנים וממש עזר לנו להיכנס לראש של הדמויות בספרו".

היו אתגרים בצילום בטבע?

פליקס: "זה היה אתגר לוגיסטי גדול. בצילומי חוץ היינו תלויים באור הטבעי. מזג האוויר השתנה במהירות ונאלצנו כל הזמן להתגמש ולאלתר. הצילומים גם היינו מאתגרים פיזית ולעיתים אף מסוכנים. היה ברור שאנחנו נצלם הכל בלוקיישן כי אחרת זה פשוט מזויף וחוטא לספר המקורי וגם לתסריט שלנו. השחקנים התכוננו במשך חודשים לחיים בהרים ולטיפוסים, מה שגם תרם לאמינות של הסרט".

האם הפכתם בעקבות הסרט לחובבי טיפוס הרים?

פליקס: "צילמנו קרוב לחצי שנה בלוקיישין המרכזי ולקח לנו כמעט כל הזמן הזה להבין את ההר. זה מדהים שכל פעם המקום נראה שונה. הטבע מתעתע בך ואתה כל פעם נפעם מההוד וההדר של המקום בפרט ושל האלפים בכלל. באיטליה יכולנו לשכור מסוק שייקח אותנו כל פעם לראש ההר, כשצילמנו בנפאל עשינו ממש טרק עם כל הציוד! טיפסנו שבוע בהרים בנפאל עם חמצן דליל וממש התוודענו להרים. באיטליה פחות ופחות אנשים חיים את החיים של אנשי ההרים ולעומת זאת בנפאל זה דבר מרכזי בתרבות שלהם ולכן החוויה שם הייתה מאד עוצמתית. לא בטוח שנטפס בקרוב על הרים".

בעזרת בימוי מהוקצע, פס קול נוגה ומשחק מצוין של שני השחקנים הראשיים - הסרט מצליח, למרות אורכו בן כשעתיים וחצי, לעניין ברובו ולהפנט את הצופה שנשאב לתוך ההוד וההדר של הטבע באלפים ובנפאל. "שמונה הרים" הינו סרט שמתבונן פנימה וגם החוצה ובעיקר שואל שאלות. התשובות, כמו בחיים, לא תמיד ברורות אבל לפי גיבורי הסרט צריך לנסות ולמצוא אותן, גם אם משלמים מחיר גבוה.

יש מעבר לצילומים יפהפיים גם הרבה מאוד שתיקות בסרט.

פליקס: "אכן, גיבורי הסרט הם גם מתבוננים טובים. הם בעצם נמצאים שם בשביל הצופה ואנחנו מקווים שהצופים יוכלו דרך השילוב של טבע במלוא הדרו ושתיקות ליהנות מאותה מציאות שאנחנו רואים בסרט שבה האדם הוא חלק מאוד קטן במכלול הגדול של החיים בטבע. היו קטעים שחשבנו שדיבורים ממש יפריעו לסרט ולמהות הרוחנית שלו".

לגבי פס הקול-יש את הקולות של הטבע ויש גם לא מעט שירים נוגים בסגנון פולק רוק. איך בחרתם את פס הקול?

שרלוט: "רוב השירים הם של זמר שוויצרי בשם דניאל לוגן. אנחנו מאוד אוהבים את המוזיקה שלו והחלטנו לשלב אותו כמלחין הסרט. השירים שלו נטועים בטבע, עגומים ואפילו עצובים. הוא מייד הסכים לכתוב את המוזיקה לסרט, ואז הוא החליט לרדת מהעניין ובסוף פשוט שילבנו שירים ומוזיקה שלו מתקליטים קודמים".

נדמה שזו שנת שיא לקולנוע הבלגי. סרטו של לוקה דונט "קירבה", הסרט החדש של האחים דארדן "טורי ולוקיטה" והסרט שלכם. מה קורה בתעשייה הבלגית עכשיו?

פליקס: "יש לנו את התחושה שיש הרבה יוצרי קולנוע צעירים בבלגיה בגילאי 30 -40 שעכשיו מממשים את הפוטנציאל שלהם. כבמאי הייתי בקאן לפני 13 שנה והייתי ממש צעיר והיום אני מגיע לקאן הרבה יותר בשל. התעשייה בבלגיה לא ממש חזקה ודי קטנה, אבל בהחלט יש נכונות של הממשל לעזור ולקדם יוצרים צעירים".

לסיום. איך היה לביים ביחד? הרי את שחקנית במקור.

שרלוט: "הייתה חוויה מדהימה. לי לא הפריע בכלל לא לשחק ומאוד נהניתי מהבימוי. זה עשה פלאים לזוגיות שלנו. מסע מופלא שמגיע לסיומו כאן בקאן".