Seret מהעבר: 40 שנה לאפוקליפסה עכשיו

יש סרטים טובים, יש סרטים מרשימים, יש סרטים מעוררי השתאות, ויש סרטים כל כך מדהימים, שעצם הניסיון להבין כיצד הם נוצרו נתקל תמיד בבלבול מלא הערכה ובשתיקה מובכת. מה כל כך אדיר בסרטים הללו? האם זה התסריט המושלם? הבימוי המבריק? הצילום היפהפה? העריכה המעולה? קשה לומר, הסרטים הללו כל-כך גאוניים שהם פשוט בלתי ניתנים לניתוח, ולצופה המשתאה נותר רק להביט בהם ביראת כבוד, ולהתפעם מגודל הפוטנציאל של היצירה האנושית. כזה הוא "אפוקליפסה עכשיו", סרטו האגדי של פרנסיס פורד קופולה, שהיום חוגג 40 שנה לצאתו.

התסריט שנכתב על ידי ג'ון מיליוז מבוסס על הספר "לב המאפליה", ומעתיק את החוויות הטראומתיות של אזרח בריטי שנחשף לזוועות הקולוניאליזם אל וייטנאם עקובת הדם של שנות השבעים. הסרט מגולל את סיפורו של בנג'מין ווילארד (מרטין שין), חייל אמריקאי ציני ומותש שנשלח למצוא ולהרוג ללא משפט את קולונל קורץ (מרלון ברנדו), חייל אמריקאי בכיר שהצטלק מזוועות המלחמה ואיבד את שפיותו. למורת הרוח של בכירי הצבא האמריקאי, קורץ הצליח לגרום לשבט וייטנאמי קדום לסגוד לו, והוא משתמש בגאונותו הצבאית וביכולות ההנהגה שלו בכדי לחתור תחת מטרות הצבא האמריקאי. בסרט אנחנו רואים וחווים את דרכו של ווילארד אל קורץ, וחוזים בתהליך שווילארד עובר במהלך מסעו. ווילארד חולף במהלך הסרט על פני מראות מערערים ובלתי נשכחים, כאלה שמכריחים אותו לתהות מי באמת הצודק במאבק הזה, והאם קורץ באמת איבד את שפיותו?

[*]

ראשית, יש לציין את שיתוף הפעולה האמנותי בין קופולה והצלם האיטלקי המדופלם ויטוריו סטוררו. קופולה מביים את הסרט בביטחון מופלא, עם חזון מדויק שמעניק לצופה את התחושה הנפלאה שהוא ידע בדיוק איך הסרט הזה ייראה לפני שהוא ניגש אל כיסא הבמאי. סטוררו בתמורה משתמש בתאוריית הצבעים שהגה (תאוריה שמשייכת לכל גוון של צבע אפקט רגשי מסוים), באופן שמחמיא לחזון של קופולה. הסינמטוגרפיה של סטוררו אקספרסיבית אך לא מעיקה, ומצליחה לעורר אווירה כואבת וכמעט מבחילה ולהעניק עוד נופך של עוצמה לסרט, מבלי להיות קיטשית או גסה. תצוגות המשחק מעולות כולן, ומה הפלא? קופולה הצליח לגייס לסרט זה אנסמבל שנדמה כי תוכנן על ידי אלי הקולנוע עצמם: מרטין שין, מרלון ברנדו, רוברט דובאל, דניס הופר, לורנס פישבורן, ועוד נבחרת מרשימה של בכירי השחקנים של הקולנוע האמריקאי בשנות השבעים. איזה כיף. חשוב לציין גם את העריכה הנפלאה של לא פחות מארבעה עורכים: ריצ'רד מרקס, וולטר מרצ', ג'ראלד גרינברג וליסה פרוכטמן. זהו ללא ספק מספר עצום של עורכים בשביל סרט אחד, אבל זה משתלם. העריכה מדויקת ומהודקת להפליא, ומחכימה לתת מרחב נשימה לשחקנים לעשות את העבודה שלהם. גם ראוי לשבח את הבחירה של העורכים וקופולה לא להתעסק רק עם המישור הרוחבי של הסרט, אלא גם לערוך באופן אופקי. עריכה אופקית היא חיבור של קטעי וידיאו דרך ההנחה שלהם אחד על השני ומשחק עם מידת השקיפות שלהם. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא תחילת הסרט, בה אנו רואים את הנופים של וייטנאם מתמזגים עם מצחו המיוזע של ווילארד, וכנפי מסוקים משתלבים עם מאוורר תקרה. הברקה זו של קופולה נחשבה בזמנו, ואפילו היום, מקורית וחדשנית להפליא.

אסכם את ההשתפכות הנרגשת הזו בתשובה חד משמעית לשאלה המתבקשת: האם "אפוקליפסה עכשיו", גם אחרי 40 שנה, מצליח לשמור על האיכות שלו? לחלוטין. אך ראוי להתייחס ל-"אפוקליפסה עכשיו" לא רק כסרט, אלא כתופעה קולנועית של ממש. אין סרטים רבים שניתן להבחין באופן מובהק בהשפעתם הישירה על ההיסטוריה של הקולנוע: "אניית הקרב פוטוימקין" של אייזנשטיין, "עד כלות הנשימה" של גודאר, ו-"ספרות זולה" של טרנטינו הם דוגמאות לכך. אין ספק שברשימה מצומצמת ומכובדת זו נמנה "אפוקליפסה, עכשיו", וכעת, ממרחק של ארבעים שנה, יש לנו הזדמנות מצוינת לבחון את השפעותיו הישירות והעקיפות של הסרט על ארבעים שנות הקולנוע מאז צאתו.

[*]

"אפוקליפסה עכשיו" פרץ סכר אמנותי שהוביל לרנסנס של סרטי וייטנאם. סרטים אלו, שעסקו בביקורתיות באכזריות המלחמה ובכאב שהיא הביאה על הלוחמים האמריקאיים, שלטו ביד רמה בקולנוע האיכות האמריקאי של שנות השמונים. הצצה מהירה בטובי הסרטים מעשור זה מוכיחה את טענה זו בקלות: "צייד הצבאים" של מייקל צ'ימינו (זוכה שישה פרסי אוסקר), "פלאטון" של אוליבר סטון (זוכה ארבעה פרסי אוסקר), ו-"מטאל ג'אקט" של סטנלי קובריק (סרט מופתי שמשום מה לא זכה באף אוסקר), והרשימה נמשכת. נדמה שעד "אפוקליפסה עכשיו", אף-אחד לא העז לבחון עם מצלמת הקולנוע את הפצע הפתוח שמלחמת וייטנאם הותירה בגוף האמריקאי. אולי אולפנים פחדו מכישלון כלכלי, ואולי יוצרי סרטים לא ראו פוטנציאל אמנותי בטראומה כל-כך כואבת, אבל קופולה שבר את נדר השתיקה הקולקטיבי ונתן את יריית הפתיחה המבורכת לגל שהניב שלל סרטים מרתקים, פורצי דרך, ופשוט מעולים.

בנוסף לכך, היה משהו בהצלחה האדירה של "אפוקליפסה עכשיו" שעורר את התיאבון של הוליווד לסרטים אמנותיים ועתירי תקציב. קופולה, שצמח מתנועת ה-"ניו הוליווד" (תנועה ששילבה את עקרונות הקולנוע האמריקאי עם המאפיינים האמנותיים של הקולנוע האירופאי), פרץ גבולות חדשים ונגע בטריטוריות בלתי מוכרות עם הסרט הזה, אבל למרבה ההפתעה, סרט זה שניתן לתאר רק כסרט "ניו הוליווד" על סטרואידים ועם תקציב מפה עד סייגון ובחזרה, היה הצלחה ביקורתית אדירה ואפילו הצליח להחזיר את התקציב שלו ולספק רווחים כפולים ומשולשים. הצלחה זו נתנה לבמאים אמריקאיים את האפשרות הנדירה לבקש מאולפנים תקציבים עצומים לסרטים אמנותיים, שמנקודת מבט הוליוודית שמרנית היו סיכון כלכלי פזיז. לפעמים זה עבד (ראה: "בלייד ראנר" של רידלי סקוט) ולפעמים לא (ראה: "שערי החופש" של מייקל צ'ימינו), אבל על כל פנים מהלך זה היה בהחלט רב השפעה, ובעצם שינה את הגישה הכלכלית של הוליווד באופן שמורגש עד היום.

עם זאת, קשה להגיד שההשפעה של "אפוקליפסה עכשיו" הייתה רק לטובה. תהליך ההפקה המפרך של הסרט נהיה לאגדי, ולאורך השנים מאז יציאתו התפרסמו עוד ועוד סיפורים הזויים מהסט. בעיות התקציב החמורות הכריחו את קופולה להשקיע מיליונים מכיסו האישי, מעשה מאוד לא מקובל בתהליך הפקה מסורתי. גם תהליך הצילומים עצמו היה סיוטי: שחקנים שסירבו ללמוד את השורות שלהם, מתקפות מסכנות חיים מצד שבטים וייטנאמיים על צוות השחקנים וההפקה, וקטטות אלימות בין יוצרי הסרט הם רק חלק מהפולקלור העצום שהתפתח סביב הסרט. העריכה הייתה גם תהליך מפרך, כי קופולה, שהיה בלתי מסופק עם התוצאות, החליט לבנות את הסרט מחדש בחדר עריכה, מה שמרח את זמן העריכה לכמעט שלוש שנים. למי שמעוניין ללמוד עוד על תהליך ההפקה האיום של "אפוקליפסה עכשיו", אני ממליץ בחום על הסרט הדוקומנטרי שאלינור קופולה (אשתו של) הכינה על היווצרות הסרט. לא אפרט הרבה, רק אחשוף כי פרנסיס פורד קופולה כמעט איבד את שפיותו במהלך ההפקה.

לא פלא, אם כן, שדבק ב-"אפוקליפסה עכשיו" מוניטין מקולל, ואם בוחנים את צוות האנשים שעבדו עליו, נדמה שהקריירה של כולם סבלה משפל אחרי שהסרט יצא לאקרנים. ראשית כל, יש את מרלון ברנדו, שלמרבה הצער פרש לגמרי ממשחק בעקבות "אפוקליפסה עכשיו". גם רוברט דובאל ומרטין שין יצאו בשן ועין, ועל אף שקריירת המשחק שלהם נמשכה אחרי צאת הסרט, היא הייתה צולעת בלשון המעטה. אפילו על קופולה עצמו קללת הסרט לא פסחה, ואחרי ההצלחה הכבירה שסרט זה סיפק (וההצלחה שקדמה לו: הסרט יצא אחרי שלושה להיטים: "הסנדק", "הסנדק 2", ו-"השיחה"), הקריירה שלו סבלה מרצף כואב של כישלונות כלכליים וביקורתיים מביכים (אחד מהלב","דרקולה"), שהביאו לחיסול מוחלט של הקריירה שלו (רק אזכיר שקופולה לא הוציא סרט מאז שנות התשעים). קשה להגיד שאני מצטער על היצירה של "אפוקליפסה עכשיו", ובכל זאת, הלוואי שהוא היה מניב פחות חללי מלחמה.