Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הזמן שנשאר

ב- 1998 התרחש אירוע היסטורי שחשף לעולם הקולנוע כשרון חדש. מדובר בסרטו הארוך הראשון והמבריק של פרנסואה אוזון, "סיטקום". לראשונה נחשפתי לאוזון כשסרטי שני הפיצו את "מתחת לחול". אוזון יוצר חוויות קולנועיות מהפנטות, בלתי נשכחות שתמיד משאירות אותך עם תחושה של מועקה בסופו של דבר. אפילו במותחן הארוטי הלכאורה מסחרי שלו, "בריכת שחיה" ובקומדיה המוסיקלית הקאמפית "שמונה נשים" הוא מצליח לעורר אי נוחות בסופו של דבר.

באופן לא מפתיע למפיצים בארצנו הקטנטונת לקח קצת זמן לעלות על התופעה הקולנועית ששמה פרנסואה אוזון ולא היה להם את החזון להביא לבתי הקולנוע את שלושת סרטיו הארוכים הראשונים. בכלל, מומלץ לצפות בסרטיו הקצרים הרבים אותם החל לביים בשנת 1988, עשר שנים לפני הפיצ'ר הראשון שלו.

[*]

סרטו הלפני האחרון היתה דרמת הגירושין-נישואין 2x5 שנחתה בבתי הקולנוע בישראל וזכתה להצלחה צנועה. בסרטו החדש הוא חוזר לעסוק בהתמודדות עם מוות. נושא שעסק בו גם בסרטו, "מתחת לחול". בסרט המדהים ההוא שרלוט רמפלינג גלמה אישה שבעלה טבע וגופתו לא נמצאה. הסרט השני במה שאוזון מגדיר, "טרילוגיה של סרטים על אובדן", מספר את סיפורו של רומן, צלם אופנה הומוסקסואל בן 30, המגלה שיש לו רק מספר חודשים מועט לחיות כי את גופו אוכלת מחלת הסרטן.

מלוויל פופו בהופעה בלתי נשכחת שתיחקק בזיכרונכם, מגלם את רומן המחליט שלא להסגיר את המידע הזה לסביבתו הקרובה. את ההכנות למותו הקרב הופך רומן למסע של פרידה אישית. לעומת מרבית הסרטים העוסקים בנושא, רומן אינו דמות הרואית: בארוחת ערב עם משפחתו בה הוא מפגין רשעות כלפי אחותו הנמצאת במשבר. הוא גורר את אביו לקנות סמים ומכריח אותו לדבר על בגידותיו. הוא מסלק מחייו את סשה, בן זוגו הצעיר, וזאת אחרי זיון אלים שבו הוא מנסה לחנוק אותו.

[*]

רגע הפרידה היחיד בסרט הוא כאשר רומן נוסע לבקר את סבתו, שלפניה הוא כן בוחר להתוודות, מאחר והיא קרובה אל המוות לפחות כמוהו. את הסבתא מגלמת השחקנית האגדית, ז'אן מורו באחד הרגעים הקולנועיים הקסומים והבלתי נשכחים של השנה האחרונה.

"הזמן שנשאר", לעומת סרטים רבים על חולים סופניים, הוא נטול רומנטיזציה שעוזרת לקהל להתגבר על המצב הקריטי שבו נמצא הגיבור ולעולם שלתוכו הם הושלכו כצופים. דמותו של רומן בהחלט לא גדולה מהחיים. המוות הוא משהו מאוד אישי שהגיבור מחליט שהוא אך ורק שלו. הוא בוחר למות בבדידות ולהתמודד עם ההחלטות שהוא ביצע במהלך חייו בראש צלול בלי ההיסטריה של משפחתו וחבריו. רומן נשאר בודד במהלך כל תהליך הגסיסה שלו. הוא חי את הרגעים הקטנים וחסרי משמעות המלווים את החודשים האחרונים לחייו. בדידותו מאפשרת לו לראשונה בחייו להתמודד עם החלטותיו במהלך השנים ועם זיכרונות ילדות.

[*]

רומן שמתפרנס מעולם הזוהר המורכב מאימג'ים ריקניים מגלה שהמוות ממלא אותו בחיים. ההבנה שמותו הולך וקרב מחלחלת לתוכו במהירות. במהלך כול הסרט רומן לא מפסיק לצלם את המתרחש סביבו כאילו הוא מנסה להתמודד עם הזמן שנשאר. הצילום הופך לפעולה הכרחית לקיום שלו, כי אולי ברגע שהוא יפסיק לתעד את המתרחש סביבו הוא פשוט יפסיק לחיות. אוזון יודע שאנחנו כקהל לא זקוקים לשיחות נפש ומסקנות קורעות לב. הוא מסתפק בהבעות פנים, מעט מילים, המון אווירה ותמונות.

[*]

"הזמן שנשאר", הוא לא מלודרמה יבשה על גסיסתו של צלם אופנה צעיר. אלא מלודרמה על חיים של בדידות. אוזון טוען שאנחנו חיים לבד ומתים לבד, אף אחד לא באמת מלווה אותנו לא במשך החיים ולא בזמן מותנו. אף אחד לא באמת מבין את המתרחש בתוך מוחנו. אוזון מצליח לגרום לקהל להבין את המסע הפנימי המורכב להשלמה עם גורלו ואת הצעדים שרומן מבצע לקראת המעבר שלו לעולם הבא.

בדיוק כמו בסרטיו הקודמים גם הפעם הסרט מסתיים על חוף הים, וסצנות הסיום של אוזון על חוף הים הן הסצנות היפות ועם זאת המדכאות ביותר בעולם. הסרט השלישי בטרילוגיה יעסוק באובדן של ילד. הולך להיות שמח – הכינו את הממחטות.