מה הופך את החדר לסרט כל כך גרוע שהוא טוב?

"החדר" הוא תופעה שכנראה אין באמת איך לתאר במילים באופן מדויק, צריך לראות כדי להאמין באמת כמה מטורף הסרט הזה. הפרמיס הראשוני, לא לסרט כפי שיוצרו התכוון אליו אבל לקאלט שסביב הסרט, הוא שזהו הסרט הגרוע הכי טוב אי פעם. המונח "גרוע כל כך שהוא טוב" נזרק הרבה היום, אבל מעטים הסרטים שבאמת עונים לו בכוונתו המקורית. "החדר" וקומץ דומיו הם סרטים שמעבירים את הצופה חוויה פסיכדלית כמעט, לעיתים פקפוק תמידי בהאם זה באמת כה גרוע או שמדובר בפרודיה מתוחכמת. אבל זה אמיתי לחלוטין.

הסרט נוצר, נכתב, צולם, בוים והופק בתקציב מופרך של שישה מיליון דולר (שחלק ממנו בוזבז לשווא על רכישת ציוד צילום ללא צורך במקום השכרתו או בניית סטים שמדמים רחובות במקום צילום בלוקיישן עצמו) על ידי אותו כנראה-חייזר טוני וויסאו, בחור שמגיע כמתבונן חיצוני, תמים כמעט, שראה כנראה הרבה קולנוע אמריקני ועשה גרסה דהויה וביזארית של כל הקלישאות שלו. וויסאו גם מככב בסרט בתור ג'וני, בחור כל-אמריקני כביכול (משמע, הגרסה המביכה של וויסאו לרעיון הכל-אמריקני) שמאוהב מעל הראש בארוסתו ליסה וזו בוגדת בו עם חברו הטוב ביותר מארק.

הפרמיס העלילתי הזה הוא ממש לא "העניין", ושום חלק בעלילה הוא לא מה שמטורף פה (חוץ מאולי המבנה הביזארי שלה), אלא הניואנסים של האינטראקציות בין הדמויות. זוהי עשיה קולנועית גרועה וחסרת כישרון או ידע לחלוטין, עד כדי כך שהיא קומית לגמרי. כן, "החדר" מתפקד כקומדיה לחלוטין, כמעט כל סצנה שלו קורעת מצחוק, גם אם לא במכוון. תורמת לכך גם יכולת המשחק הלא קיימת של וויסאו שבמבטאו המגוחך, מראהו הגמלוני וחוסר יכולתו להגות שורות באופן הגיוני הופכים כל סצנה בכיכובו לחיזיון אבסורדי משעשע במיוחד.

כשהתחלתי לעבוד על הכתבה הזו ניסיתי לפענח מה מצחיק עד כדי כך בסרט, מעבר לגריעות הבלתי נתפסת ול"יכולת המשחק" של וויסאו, אני חושב שזו ההזרה וההגחכה הלא מכוונות של קלישאות ורעיונות שמונצחים בתרבות האמריקנית והקולנוע שלה. הקומדיה כאן נובעת מכך שזה סרט שנראה כאילו הוא נוצר על ידי חייזר שניסה לחקות את המין האנושי רק על פי סרטים, אבל כל הסרטים שהוא ראה גם הם נעשו על ידי חייזרים בעלי מטרה זהה, ככה שנוצרות עוד ועוד שכבות של ביזאריות.

[*]

משהו מאוד משונה קרה בחיים של וויסאו (עליהם, אגב, אנחנו לו יודעים הרבה: הוא אפילו לא מוכן לגלות מאיפה מגיע המבטא הזר המעורפל שלו, אבל אמריקני במקור הוא ככל הנראה לא), משהו שהוביל אותו לתפוס את הקולנוע אמריקאי והחברה האמריקאית במבט חיצוני ולנסות לעשות משהו נורמטיבי לפי איך שהוא מבין שהעולם עובד. וזה מה שמצחיק כל כך ב"החדר": הוא השתקפות דהויה של רעיונות, קלישאות וערכים שמצליחה כך גם להראות לנו את העיוות והטיפשות של אותם דברים. מה שמצחיק פה הוא גם ניסיונו של וויסאו להיות נורמטיבי, אבל דרך ניסיון זה נחשף גם אבסורד גדול בנורמליות אליה הוא שואף. זה מתבטא בהמון ביטים עלילתיים שהם קלישאות מוחלטות, וכשהם מוצאים מהקשרם ומפוזרים באקראיות מוחלטת כמו כאן, אפשר לראות זאת בבירור. זה מתבטא בתפיסות הגדולות יותר שנראות כאן של איך צריך ליצור סרט, כיצד חשיבותו של הבמאי ודמותו כמעין חיה אמנותית מופרעת מתקפלות כאן לתוך עצמן (יש מאמר וידאו מאוד יפה שמדבר על ההיבט הזה ספציפית והקשר לתיאוריית האוטר).

זה מתבטא בעוד המון מודלים חברתיים שמוצגים כאן באותו אופן מעוות ולכן קומי: הגבריות האמריקנית הקלאסית שמצוירת בסרט, המיזוגניה (כל דמות נשית ב"חדר" היא מרשעת מוחלטת) או היחסים בין שני המגדרים הללו מצחיקים פה פתאום, כי מרגיש שאין להם הקשר תרבותי מבוסס, הם מסקנות נזילות של ילד שראה כמה תכניות בטלוויזיה וניחש את כל השאר על המציאות.

הבדיחה הגדולה של "החדר" היא איך שהקשר בין קלישאות וצורות חוזרות בקולנוע ובחברה לבין הרעיונות המופשטים שהם מסמלים (מסמן ומסומן) נאבד, חושף את הבנאליות של הרעיונות הללו ושל הקלישאות הללו. אם נחזור לגבריות פה כדוגמה, יש כאן שאריות של סטריאוטיפים וסמלים גבריים שמרגישים שנעקרו מהגבריות שהם מסמלים וככה עוברים הזרה. פוטבול זה גברי? חליפות זה גברי? נערבב אותם ביחד לסצנת הפוטבול בחליפות האייקונית, וכך הסרט מדגים את הניתוק שלו כביכול מהגבריות הזו, ויוצר את הלעג שלנו עליו ועליה. זה שורש ההומור של "החדר".

הסרט השפיע על עולם הקולנוע ובעיקר קהילת מעריצי הקולנוע בהרבה דרכים: הוא חיזק את קהילת סרטי הכל כך גרוע שזה טוב משמעותית ויצר את התחום כתחום עניין בפני עצמו. הוא הבסיס ל"חי בסרט" הקורע מצחוק, סרט בכיכובו ובבימויו של ג'יימס פרנקו, עליו זכה בגלובוס הזהב לשחקן הקומי הטוב ביותר ושתסריטו המבוסס על הספר "אמן האסונות" שכתב השחקן גרג ססטרו (שמגלם את דמותו של מארק ב"החדר") מועמד לאוסקר ומתאר את מאחורי הקלעים של יצירת "החדר". אבל משמעותי יותר הוא איך שהוא הראה את המגוחכות הבסיסית במציאות היומיומית שכל הקולנוע, ואני אומר את זה בתור אדם שמעריץ קולנוע, נמנע מלהראות לנו.