סקירות דוקאביב: רות ביידר גינסבורג, קלפטון ואקס ליבריס

אקס ליבריס: הספרייה הציבורית של ניו יורק

מבקר: דין קליין

בחמישים שנות הקריירה שלו, הבמאי הוותיק והמוערך פרדריק וייזמן יצר לעצמו שם עם סרטיו התיעודיים המתבוננים במוסדות ובחיים יומיומיים ומאפשרים הצצה אינטימית שמרגישה נטולת מניפולציות. בסרטו החדש, ה-47 במספר, וייזמן מתמקד בספרייה הציבורית של ניו יורק וסניפיה הפרוסים בכל רחבי העיר - אבל כמו תמיד בסרטיו, המוסד בשם הסרט הוא רק תפאורת הרקע לאנשים המרכיבים אותו - בין אם הם חברי דירקטוריון, עובדים, סלבריטיז למיניהם או סתם עוברי אורח. זהו סרט שמתפקד כסימפוניה אנושית המייחסת חשיבות עליונה לידע ומכבדת את מי שרודף אחריו או מנסה להעבירו הלאה.

במהלך טיפה יותר משלוש שעות וייזמן מוביל אותנו בין ישיבות הנהלה, הרצאות, שיעורים ורגעים יומיומיים מבלי לספק לנו יותר מדי אוריינטציה, מלבד אולי שוט מכונן של הבניין בו מתרחשת הפעילות – ומה שחשוב לו להראות הן הפעולות עצמן, כיצד אנשים פועלים כדי לשמור על אותו מוסד רלוונטי ומתפקד. למצלמה של וייזמן יש את היכולת לתת לנו את התחושה שאנחנו בחדר שלא הייתה לנו גישה אליו - ואמנם רוחב היריעה ואורכו של הסרט יכולים לגרום לתחושת עומס מסוימת, אך לסרט זה ישנו קצב ייחודי ומהפנט לעיתים שהופך אותו לאחד שיכול מצד אחד להסתיים בכל רגע ומצד שני להימשך לנצח.

ההבנה שהאנשים הם גלגלי השיניים המניעים את המוסד הוותיק הזה מחלחלת לה במהלך הסרט – והתמונה שהבמאי מציג היא מעט אוטופית בכך שהוא מרמז על הדמוקרטיזציה הנותנת חשיבות שווה לתורמים הגדולים ולמעוטי היכולת בבניית אופיו של אותו מוסד, ונותנת מעט תקווה למין האנושי בעידן הדיגיטלי. לרגעים מסוימים נדמה שלספרייה המכילה ידע רב כל כך יש כוח שאין כמותו אם משתמשים בה כראוי, והמצלמה של וייזמן שיוצרת עבורה פורטרט אותנטי ואינטימי הופכת אותה למקדש ידע בדרך שמצליחה לרגש מבלי להרגיש מניפולטיבית ושקרית.

[*]

רות ביידר גינסבורג - RBG

מבקר: אלעד שלו

בתקופה בה מצד אחד רבים מהמנהיגים החזקים בעולם מחזיקים בדעות שמרניות, שוביניסטיות ולאומניות ומצד שני כגל נגדי לתופעה עולים קמפיינים של שוויון מגדרי כ-Me too וכקמפיין השוואת השכר בין נשים וגברים, החשיבות של שופטת בית המשפט העליון רות ביידר גינסבורג והמעמד הציבורי שלה גבוהים מאי פעם.

השופטת הוותיקה, המכונה בבדיחות Notorious RBG (על שם הראפר המנוח שהיה יליד ברוקלין כמוה), הפכה לסמל של המאבק הפמיניסטי לשוויון, לזכויות נשים ומיעוטים ולאחד הקולות הליברליים הבולטים בארה"ב המפולגת תחת הנשיא טראמפ. חולצות עם שמה נמכרות, חיקויים שלה נעשים ב"סאטרדיי נייט לייב" והיא הפכה לאגדה עוד בחייה. סרטן של ג'ולי כהן ובטסי ווסט מגיע אם כך בעיתוי מצוין ואף הפך ללהיט קופתי מפתיע בארה"ב ביחס לסרט תיעודי.

אין זה אומר כי מדובר בסרט טוב במיוחד. העשייה שלו שגרתית ומורכבת ברובה מראשים מדברים המספרים בהערצה על השופטת - החל מימיה כאחת מתשע תלמידות בין 500 גברים בלימודי משפטים בהרוורד, דרך סירוב משרדי עורכי דין להעסיקה עם תום לימודיה רק בשל היותה אישה וכלה בהיותה אחת מעורכות הדין פורצות הדרך במאבק לשוויון מגדרי, מינויה ע"י ביל קלינטון לבית המשפט העליון והפיכתה לסמן ליברלי של זכויות אדם בשנים האחרונות עם הפיכת בית המשפט העליון לשמרני יותר.

הסרט אמנם חוטא באידאליזציה והערצת יתר של מושא סיקורו, אך מאבקה המתמשך של RBG לטובת החלשים, הרצינות וההתרכזות הסיזיפית כמעט בעבודתה והאינטליגנציה וחוש ההומור שהיא מפגינה בראיונות עמה מקשים מאוד על הצופה (לפחות הליברליים שבהם) שלא להעריץ אותה והופכים את הסרט לדיוקן חשוב של אדם שנלחם למען עקרונותיו ומצליח לחולל שינוי ממשי.

אריק קלפטון: החיים ב-12 תיבות

מבקר: רפאל תמנה

אריק קלפטון, שלא מזמן מלאו לו 73, הוא איש שאני אוהב. הסרט הביוגרפי עליו שהוצג בפסטיבל וזכה לפופולריות גדולה הוא מתבקש. כך גם רוחב היריעה שהוא שואף אליו, ואורכו - כשעתיים ורבע. דווקא מהסיבות האלה הוא גם מעט מאכזב: הוא היה יכול להיעשות בצורה פחות מרושלת ומושקעת יותר, והוא היה זקוק לבמאי ותסריטאי רציניים יותר.

הסרט מצליח להמחיש לעתים קרובות משהו מדמותו הייחודית של האיש שהיה קלפטון ומצורת הצמיחה המוזיקלית שלו, וגם מרוח השנים שבהן צמח וגדל, והוא ראוי לצפייה, אבל עם אזהרה. הוא מתעייף לאט לאט, חוזר על עצמו והוא קופץ ללא אבחנה ותחושת רצף בין נושאים שונים.

במקום לחקור את דמותו של קלפטון בצורה נקודתית וממצה, הוא נטפל שוב ושוב כדרך סרטים תיעודיים רבים על גיבורי תרבות בריטיים שנעשים בשנים האחרונות, לעניינים טפלים שעיקרם הוא סנסציה. יש משהו בדמות של קלפטון ובמוזיקה שלו שהוא עדין, מסתורי ומרגש, אנושי מאוד, וצורת הריגוש בנוסח הריאליטי נראית כלא קשורה להווייתו של האיש הזה, ולרוחו הצנועה והפשוטה.