סיפורו של ילד אבוד: הקולנוע של גאס ואן סנט

"מנהיגו של הקולנוע האמריקאי הגאה" – כך העיתונים כינו את גאס ואן סנט כאשר היה בשנות השלושים בחייו. הוא הצליח באותו זמן להפוך את קיאנו ריבס לכוכב, לעבד שתי נובלות אישיות ולספר מספר רב של סיפורי אהבה סוריאליסטים. בתקופה שבה הפוסט-מודרניזם בשיאו, בחר ואן סנט להתעלם מסרטי הוליווד הקצבית והראה בסרטיו דמויות צעירות שונות המנסות למצוא את מקומן בעולם. בעוד שסרטיו נוגעים לא מעט במיניות וסוריאליזם, אשר היה מושא ללעג בהוליווד, ואן סנט דבק בסיפורי התבגרותן של דמויות שונות ומבולבלות.

אם תבדקו ברחבי האינטרנט, תמצאו תוצאות שונות אודות המקום בו נולד או גדל גאס. אביו, העונה לשם גאס גרין ואן סנט האב, עבד כאיש מכירות נודד בחנויות שונות של בגדי נשים. דבר שגרם למשפחה לנדוד עוד ועוד למקומות שונים ברחבי הילדות שלו. בעת הולדתו של הבמאי, קיץ אמריקאי בהיר בשנת 1952, המשפחה חנתה לתקופה קלה בעיר לואיוויל במדינת קנטקי. אך כאשר ואן סנט מדבר על העיירה בו נולד הוא נוהג לקרוא לה פרנקפורט או בעוד שמות שאינם דומים זה לזה.

זה או שזהות העיירה פרחה מזיכרונו או שגאס אינו מעוניין לחלוק אתנו את המידע הזה. מה שכן, תיאר הבמאי את העיירה בתור משמימה וריקנית במבט ראשוני בלבד. "זו סביבה ביולוגית שבזמן שיש כל צרה אפשרית מתחת לפני השטח, האנשים שם עושים דברים פשוטים כמו לשחק גולף", סיפר גאס לכתב סיימון האטנסטון בריאיון לעיתון "The Guardian".

הגועל שפיתח מאנשי הפרברים הביא את ואן סנט הרחק לתרבות השוליים שבה מצא את אחד המוטיבים החשובים ביותר בסרטיו. מסרטו הראשון שצולם בשחור-לבן ועד "מילק", ואן סנט מתעסק בעיקר באדם הנוהג ללכת כנגד הזרם. ניתן לזהות את המוטיב הזה גם בסרטו השני "דראגסטור קאובוי". הסרט מספר על בוב היוז (מאט דילון) צעיר המכור לסמים שעובר מסע בדרכי צפון אמריקה ביחד חבורת נוער שוליים שעושה הכול על מנת לממן את הסמים שלה.

[*]

(ואן סנט ומאט דילון על הסט של "דראגסטור קאובוי")

כמו בוב, גאס עבר את מסע החיפוש העצמי הראשון שלו תוך מסע בדרכים. הנדידה המתמדת שאפיינה את הילדות שלו גם מאפיינת את חיבתו של הבמאי ליצור סרטי מסע. כמו שדמותו של בוב עברה תהליך כואב של התפכחות והתבגרות, כך גם עשה גאס כאשר גילה ניצוצות ראשוניים אודות זהותו המינית בתחילת שנות השבעים.

בראיון עם האטנסטון חשף גאס כי כל הילדות שלו הוא התגעגע לבית קבע. הוא ממחיש את התשוקה הזאת על ידי הכנסת דימויים חלומיים של בתי כפר לסרטיו. ואן סנט עבד בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, במקור כמרכז ציור, והתמחה ביצירת סרטי ויז'ואל ארט שיצירתם עלתה בין 30 ל-50 דולר. בזכות לימודיו כצייר, גאס מביא אסתטיקה של ציור לסרטיו. כל רצף פתיחה הינו בעל מראה של ציור נוף מוחשי ומספק תחושה של זמן ומקום לתחילת העלילה. מבין הקורסים הרבים שבהם למד בתחומי האמנות, ואן סנט התאהב בקולנוע כאשר הושפע מאומני הזרם האוונגרד כגון סטנלי קובריק, אלחנדרו חודורובסקי אך בעיקר מקנת' אנגר שהיה הבמאי ההומוסקסואל המוצהר הראשון שסרטיו נודעו ברבים. בעוד שהקולנוע האמריקאי נהג להתרחק בעבר מסרטים גאים, אנגר היה מהיוצרים הבודדים שלא פחדו ליצור סרטי אמנות מגוונים ופתוחים. גאס הצעיר לקח מאנגר את התעוזה והאומץ ליצור סרטים כנים, אך בעיקר שאב ממנו את מוטיב הסוריאליזם שמורגש גם ביצירותיו הריאליסטיות ביותר של הבמאי.

[*]

בשנת 1976 מצא ואן סנט את עצמו מתגורר באחת מני הדירות הרבות שמקיפות את שדרות הוליווד. בין השאר הוא מצא עבודה בתור עוזר ההפקה האישי של השחקן\במאי קן שפירו, והזדחל דרך רחובותיה של הוליווד לעבוד בתור במאי פרסומות זולות. בשנת 1982 הוא הגיע אל הקולנוע עם סרטו הקצר "המשמעת של D.E". הסרט מבוסס על סיפורו הקצר של וויליאם ס. בורוז ומדבר במורכבות על שיטת חינוך המספקת טכניקה לחיים קלים יותר. היוצר הצעיר התאהב ביכולותיו הסיפוריות של הקולנוע ועוד יותר בהליך עיצוב דמויות ויצירת עלילה. "פחדתי שאהיה כותב הרבה פחות טוב", התוודה ואן סנט. "מצאתי מחבוא מאחורי המצלמה, כאחד שמתקשה ליצור סיפור אך לא מתקשה להפיח בו חיים. אבל העבודה עם וויליאם [בורוז] גרמה לי לכתוב ולכתוב הרבה".

בזמן שהוא מתקשה לעשות את המעבר מבמאי פרסומות לבמאי קולנוע, ואן סנט עבר לניו יורק בכדי להגשים את חלומו, אך נאלץ לעבוד שוב עבור סוכנות פרסום. הוא חסך 20 אלף דולר כדי להחיות את אחד הסיפורים שאותם כתב. הסיפור כלל סיפור אהבה טראגי בין אמריקאי לעולה חדש מקסיקני ונכתב בהשראת האוטוביוגרפיה של הכותב וולט קורטיס וחוויותיו השונות של הבמאי. הוא לא ידע איך לכתוב, הוא אפילו לא הבין כיצד כותבים לפי הפורמט של תסריט. אף שחקן לא הבין את כוונותיו והרבה סירבו לעבוד על סרט הכולל תכנים הומוסקסואליים. הבמאי לא ויתר וליהק חבורת ניצבים ללא רקע מקצועי במשחק.

הסרט העניק לוואן סנט תהילה בת לילה ברחבת הפסטיבלים. מגזין "Los Angeles Times" קרא לו סרט האינדי הטוב ביותר של השנה וגרם למיטב מפיקי האינדי בהוליווד לקרוא לבמאי בחזרה. הדבר גרם גם לאחד האולפנים המוערכים של הוליווד, אולפני יוניברסל, לשים עין על הבמאי. ואן סנט השמיע בפני מפיקי האולפן סדרת רעיונות שלבסוף יהפכו להיות שניים מסרטיו הגדולים ביותר- "דראגסטור קאובוי" ו"איידהו שלי". יוניברסל דחו את הרעיונות מתוך סלידה בעיסוקו של ואן סנט בתרבות השוליים. זו כנראה הייתה סופה של מערכת היחסים בין הבמאי לבין הוליווד ותחילת יחסי השנאה המרה בין שתי המערכות.

[*]

(גאס ואן סנט, ריבר פיניקס וקיאנו ריבס על הסט של "איידהו שלי")

אך אל תדאגו לוואן סנט. כאשר הוא שב לחיק משפחתו בעיר פורטלנד, החל הבמאי למכור את הרעיונות שנדחו ע"י יוניברסל. הראשון ביניהם היה "דראגסטור קאובוי" שהביא לוואן סנט הצלחה גדולה עוד יותר וגם החיה את הקריירה של השחקן מאט דילון. בעוד שוואן סנט נהנה מההצלחה של סרטיו, הוא אף פעם לא תיאר לעצמו כי הוא בעצמו יהפוך לכוכב וגם לא האמין כי סרטו הבא יעניק לו כיסא מכובד בין רשימת הבמאים שהשפיעו עליו.

"איידהו שלי" נחשב ע"י רבים, ואף בעיני הבמאי עצמו, לאחד הסרטים הטובים ביותר של ואן סנט. הסיפור על מייק וסקוט, שני נערי ליווי היוצאים למסע במטרה למצוא את אמו של מייק, גרם לעולם שלם להתאהב בתרבות השוליים שבה התאהב גאס בצעירותו. "מנהיגו של הקולנוע הגאה" – כך נכתב עליו בעיתונים. על המוטיבים החוזרים בסרטיו ועל נטייתו המינית, קיבל ואן סנט את התואר הזה. הבמאי מעולם לא הגיב על אמירה זו, אך הצהיר לא אחת כי מעולם לא רצה לשאת תואר על גבו. מעריציו השונים זעמו על הביקורות הקוטלות והלעג שהביעה הוליווד כלפי הבמאי על סרטיו הראשונים.

לו רק העיתונות הייתה מבינה שוואן סנט מעולם לא רצה לשאת דגל. הוא לא סיפר על מייק וסקוט כמו שהוא סיפר על עצמו. לו רק היה לעיתונאי את היכולת להביט מעט אחורה, לתקופה שבה היה וואן סנט רק גאס הצעיר. אותו ילד העובר בין ערים בעקבות הוריו ונושא את עיניו לתרבות השוליים בכל עיר, אותו ילד המחפש את הדרך בהיותו ילד אבוד.

בשנת 1997 פגש ואן סנט שני שחקנים צעירים שכתבו תסריט שתפס את עינו. הבמאי הבין שזוהי ההזדמנות שלו ליצור משהו מאוזן יותר, מרגש יותר ובמידה מסוימת אישי יותר מאשר כל סרטיו עד כה. סיפור על ילד כשרוני בצורה בלתי רגילה, אשר מסרב ללמוד או להשתמש בכישרונו. הסרט זיכה את ואן סנט באהבת העיתונים ובאהבתה היקרה מפז של הוליווד ואף במועמדות לפרס האוסקר. לסרט קוראים "סיפורו של ויל האנטינג", הסרט שהפך את גאס לאחד הבמאים המובילים של הקולנוע האמריקאי - ולא רק של הקולנוע העצמאי.

[*]

(גאס ואן סנט על הסט של "סיפורו של וויל האנטינג")