צבעי הזמן ביקורת סרט

התסריטאי-במאי סדריק קלאפיש מוכר יותר כבמאי להיטים שסרטיו זוכים להצלחה מסחרית בבתי הקולנוע בצרפת, ביניהם ניתן למצוא את: "בתנועה", "בחזרה לבורגונדי", "פודינג אמריקאי", "כל אחד מחפש את החתול שלו" והעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה הצרפתית המצליחה "10 אחוז" שבמהלך הקורונה הפכה ללהיט בינלאומי בזכות נטפליקס. לפני שנה, אחרי שלושה עשורים של עשייה קולנועית פורה הוא לראשונה הוזמן לפסטיבל קאן עם סרט בבימויו. הסרט החדש שלו הוא שילוב מהנה של דרמה תקופתית, רומנטיקה וסיפור התבגרות מקסים. לא בדיוק סרט טיפוסי לפסטיבל קאן שמרבית הסרטים בו רציניים במקרה הטוב ומדכאים במקרה העוד יותר טוב או הרע, כמובן תלוי בעיני המתבונן. ואכן, "צבעי הזמן" הוקרן מחוץ לתחרות והוא מסוג הסרטים שעושים טוב על הלב.התוצאה היא אולי מסחרית, לא מחדשת מבחינה קולנועית ואפילו פונה לקהל רחב מאוד אבל היא יצירתית באופן עשייתה, כתובה להפליא ומספקת סיפור שנע בין זמנים ומצליח לשלב בין הומור לדרמה. יש בסרט צוות שחקנים נהדר שמצליח לעורר סימפטיה במהירות, אבל היתרון המרכזי שלו הוא העובדה שהוא לא משעמם לרגע למרות אורכו (124 דקות). שמו הצרפתי של הסרט הוא "La venue de l'avenir", שניתן לתרגם ל"בואו של העתיד". עלילת הסרט מתרחשת בשנת 1895, תקופה שבה האחים לומייר הציגו לראשונה סרט באולם קולנוע במקביל להתפתחות הופעתה של התנועה האימפרסיוניסטית, אבל גם אירועים מחוללים אחרים, כמו גילוי קרני ה-X (רנטגן), התקשורת האלחוטית, מירוץ המכוניות האמיתי הראשון בצרפת, הולדת הקומיקס, משפטי אוסקר וויילד ועוד. "צבעי הזמן" מסכם בצורה יפה את התקופה המיוחדת הזאת ומרגיש כמו מסע הלוך וחזור מהווה אל העבר כמו במכונת זמן (ספרו של ה.ג'. וולס "מכונת הזמן" יצא לאור, איך לא, ב-1895). התסריט המהנה להפליא נכתב במשותף על ידי קלאפיש עם שותפו בפרויקטים קולנועים אחרים בעבר, התסריטאי הארגנטינאי סנטיאגו אמיגורנה. המסע בזמן מבהיר את הקונפליקט המרכזי של הסרט, שעוסק באומנות ולא בסיפור רומנטי זה או אחר. בשנת 1895 צמד החברים לוסיין הצלם ואנטול הצייר מתווכחים אם הצילום יהרוג את הציור. בזמן הווה סב, יוצר תוכן אינטרנטי עבור משפיעניות אינסטגרם, מתמודד עם משבר כאשר הוא מבין שהתשוקות האמנותיות שלו שונות לחלוטין ממה שהוא יוצר כרגע. הוא זוכה להשראה כאשר הוא מצלם וידאו קליפ למוזיקאית פלר (המוזיקאית האמיתית המוכרת בשם Pomme).הסרט נפתח בגלריה לאמנות, שם סב (אברהם וופלר המתוק להפליא), צעיר בשנות העשרים לחייו מצלם סרטון לחברתו הדוגמנית/משפיענית רוז מול ציור מפורסם של מונה. כאשר צוות השיווק מתלונן שצבע השמלה מתנגש עם הרקע, רוז מציעה כבדרך אגב שהם "פשוט ישנו את צבע הציור" בעריכה הדיגיטלית. זאת לא הפעם הראשונה שבה יצירתו וחייו של מונה יהדהדו לאורך הסרט בכמה דרכים מפתיעות. סב וסבו משתתפים בפגישה שבה הם מגלים ביחד עם עוד מספר אנשים שהם צאצאים של אישה בשם אדל ורמיאר (סוזן לינדון הבת של השחקן/זמר וינסנט לינדון והשחקנית סנדרין קיברלן) וכולם ירשו בית מרוחק בנורמנדי שבו היא התגוררה ועומד ריק מאז 1940. סב נבחר כאחד מארבעה אנשים לייצג את הקבוצה. יחד עם מורה חביב שעומד לצאת לפנסיה, אשת עסקים קשוחה ומגדל דבורים שחי בכפר הם יוצאים למסע שעתיד לשנות את חייהם. הם מוצאים בבית ציור של אישה צעירה שעלול להיות בעל ערך. הארבעה שנחשפים לתכולת הבית ולצילומים הרבים שבו, מתחילים לחבר את סיפור חייה של קרובת משפחתם, אדל. הסרט נע בין השנים 2025 ו-1895, בין אדל הכפרית בת ה-20 שאינה יודעת קרוא וכתוב הנוסעת לפריז בחיפוש אחר אמה, אודט ומתיידדת עם הצייר אנטול (פול קירשר, "נער החורף"). בהווה, סב, עבדל, סלין וגיא (הארבעה שנבחרו על ידי המשפחה המורחבת לגלות את שווי הבית ותכולתו) חווים כל אחד מסע משלו לגילוי עצמי.קל להבין למה סרטיו של קלאפיש לא הוזמנו עד כה לפסטיבל קאן, וגם למה סרטו הנוכחי "צבעי הזמן" לא זכה להשתתף בתחרות הרשמית. מדובר בבידור קולנועי טהור. יש כאן בעיקר סיפור נגיש שמתאים לקהל רחב, הוא שופע רומנטיקה ולוכד בצורה מושלמת את אווירת פריז של סוף המאה ה-19. אם זה מגדל אייפל בן שש השנים או הטיפוס במעלה מדרגות במונמארטר כדי לחזות בעיר המוארת באור חשמלי בפעם הראשונה. יש גם סצנת חלום משעשעת שבה ההווה והעבר מתנגשים זה בזה.מה שלכאורה היה יכול להיות סלט קולנועי לא מוצלח בגלל ריבוי הדמויות, העלילות והמעברים בין העבר להווה, נראה קל וזורם באופן טבעי תחת ידיו של קלאפיש. "צבעי הזמן" נוצר כדי שהקהל יהנה ממנו ואולי גם ייצא עם מחשבות על החיבור בין העבר, ההווה וכמובן העתיד שאנחנו צועדים אליו. אין לו יומרות מורכבות מעבר לכך ולכן הוא גם מתגמל כמוצר קולנועי בידורי מהנה עשוי ביד בטוחה.