צ'לסי הנדלר: סובלת מיחס מועדף: ביקורת סרט תיעודי

הסצנה הראשונה בסרט "צ'לסי הנדלר: סובלת מיחס מועדף": מציגה את ביתה המפואר והמרשים של הקומיקאית. כבר בדקות הראשונות, מודגש עד כמה זו פריבילגית – לבנה, בלונדינית, עם עיניים כחולות, יהודייה, ועד כמה זה הוביל להצלחתה. ואם סרט שעוסק בחקר תופעה מביע עמדה ברורה כבר בשניות הראשונות, זו כבר לא בחינה, זה משהו אחר.

הסרט ערוך כמין מסע של הנדלר במחשבות סביב המושג "פריבילגיה לבנה", והאם זה כלל קיים. אבל המסע הוא לא מסע, אלא מין ניסיון ליצור פאזל, שמביא לשלם הקטן בהרבה מסך חלקיו. יש בו בדיחות מאוד לא מוצלחות ובטעם רע – כבר בתחילתו שואלת הנדלר מרואיינת (שחורה) האם מישהו 'מת בתוכה' ומיד לאחר מכן מוסיפה 'מה? חשוב שלבנים ידעו'.

כדי להשיב את ה'מסע' למוטב, שזורים בו ראיונות עמוקים ומעניינים כמו זה עם טים וייז, אקטיביסט אמריקאי נגד גזענות, שמגיע למסקנות ומביא עובדות לא פחות ממדהימות, וגם חזרה לביתו של האקס השחור של צ'לסי, בדמות השחור שחזר אל המוטב. כל זה מביא את הצופה אל חוסר הבנה, או תהייה מה בכלל קורה פה: האם זהו ניסיון התחבבות על קהל צופיה – הלבנה הפריבילגית שמבינה שטעתה ומנסה לתקן? האם הסרט נוצר כדי להגדיל את הפופולריות שלה, או שבאמת ניסתה להבין ולהכיר תופעה שמתרחשת במעבי החברה האמריקאית?

"צ'לסי הנדלר: סובלת מיחס מועדף" מתעמק בנושא חשוב ועכשווי, אבל מתעייף בדרך. הניסיון להגיע למסקנות נעשה תוך כדי להטוט בין יותר מדי סגנונות, ומה שנוצר הוא תערובת מוזרה בין 'שי בשידור' ותוכנית תחקירים זולה. חבל.