פרויקט סיכום עשור: הסרטים הטובים שלא נכנסו ל-50 הגדולים

הביקור (2015)

תראו, אני מבין שלמ. נייט שאמאלאן אין כרגע מוניטין טוב במיוחד בהוליווד, ומה הפלא אחרי סרטים כמו "הכפר" ו-"אווטאר: כשף האוויר האחרון". יחד עם זאת, קשה להכחיש שלבחור יש לעיתים הבלחות של גאונות, וכל מי שראה את "החוש השישי" יסכים. "הביקור" הוא אמנם לא קולנוע איכות, אבל הוא בהחלט מותחן-קומי כיפי בטירוף שכל טוויסט בו הוא פשוט תענוג. בעשור שבו "תברח" זכה באוסקר לתסריט הטוב ביותר, למה שזו תהיה בעיה? עדיין לא מספיק התחברו לסרט הזה, שמספר את הסיפור של אח ואחות שהולכים לבקר את סבא וסבתא שלהם בפעם הראשונה. אני בהחלט חושב שמגיע לסרט הערכה מחדש, ואני מקווה שיום אחד שאמאלאן יוכל להישפט לא בהקשר של הסרטים המזעזעים שהוא ביים בעבר, אלא כבמאי מקורי שיודע גם לביים קולנוע כיפי ברמות.

הוגו (2011)

אפשר שנייה לדבר על כמה שמרטין סקורסזה במאי אדיר? הבחור מתקרב לעשור השמיני בחייו, והוא ממשיך להפציץ. כראיה אפשר להזכיר את הסרט המעולה שהוא הוציא לאחרונה, "האירי" שנכנס למצעד העשור וגם "הזאב מוול סטריט" זכה להיכנס ל-50 הגדולים. לעומתם סרט שהיה חסר לי הוא "הוגו", שעוסק בהתאהבות של ילד צרפתי צעיר באמנות הקולנוע. זהו אחד מהסרטים היותר מקסימים מהעשור האחרון. הסרט מסוגנן ומצולם להפליא, כך שהוא תענוג ויזואלי. מעבר לכך, נדמה לי ש"הוגו" זה הסרט היחיד של סקורסזה שניתן להגדיר כמתאים לכל המשפחה, ומעניין לראות איך הבמאי הוותיק מתמודד עם ז'אנר שכל-כך שונה מאזור הנוחות שלו (ספוילר: לא הולך לו רע בכלל).

הבאבאדוק (2014)

מתי הפעם האחרונה ראיתם סרט אימה מפחיד? סרט שיצאתם ממנו המומים, ושרדף אתכם שבועות רבים אחרי הצפייה? לצערי, כיום אין הרבה כאלה. ברוב סרטי האימה כיום ה"אימה" מסתכמת ברעשים מעצבנים ושקשוקי מצלמה. אפשר רק להתגעגע לסרטי אימה פסיכולוגית מהעבר, דוגמת "התינוק של רוזמרי" -"פסיכו", שידעו לגעת בנקודות המפחידות באמת: נטישה, אובדן, אבל ושיגעון. כאמור, אין הרבה סרטים כאלה כיום, אבל כשיש, זו סיבה למסיבה, מה שהופך את האדישות כלפי "הבאבאדוק" למבלבלת ומתסכלת במיוחד. הסרט עוסק באם שנרדפת על ידי דמות מעוררת אימה מספר שהיא הקריאה לילד שלה. אולי זה נשמע קצת טיפשי, אבל הבמאית המעולה ג'ניפר קנט משחקת בצופים במיומנות ומציפה סוגיות עמוקות כדוגמת קשיי הורות, פרנויה, ואשמה, בכדי ליצור את אחד מסרטי האימה הטובים של העשור. אז איך זה שרבים לא שמעו עליו? נשגב מבינתי.

קולומבוס (2018)

אני אהיה כנה, לא בדיוק הבנתי מה קרה עם הסרט הזה. הוא יצא בשנת 2017 לקול תשואות המבקרים (97 ב-Metacritic), ואז כשהגיעה עונת הפרסים, הוא פשוט נעלם מהמפה. אני עדיין מבולבל, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: המבקרים לא טעו. הסרט הזה הוא קומדיה רומנטית מקסימה שמתארת את הקשר שנוצר בין סטודנטית צעירה לאדריכלות שמתגוררת בקולומבוס, ואדם ששב לעיר בה הוא נולד כדי להיפרד מאביו הגוסס. הכוח של הסרט מצוי במתינות שלו. הכל כאן מינימליסטי, ואפילו סצנות מאוד עמוסות מבחינה רגשית, חולפות בעדינות. סרטים כאלה כל-כך מרעננים כשכמעט כל ביקור בבית הקולנוע הוא חוויה מסחררת חושים. זה לא בהכרח רע לראות עוד סרט מארוול, אבל לפעמים גם נחמד לראות משהו קצת שונה, יותר פיוטי ופשוט. אז למה האוסקרים לא הכירו ביצירה היפהפייה הזו? אולי כי הוא אינדי? מוזר מדי? אין לי מושג.

חייבים לדבר על קווין (2011)

מה הייתם עושים אם הבן שלכם היה האחראי לרצח של עשרות תלמידים? של בעלך והילדה שלך? איך הייתם מתמודדים עם האבל? האשמה? בדיוק עם השאלות הללו גיבורת הסרט "חייבים לדבר על קווין" של אנדיראה ארנולד נאלצת להתמודד. הסרט מקפץ בין זמנים ומקומות כדי לתאר את הקשר בין אם ובנה הפסיכופת, קשר מלא שנאה וניכור, אך לעיתים גם אהבה. אני יכול להבין למה הסרט הפחיד אנשים בצאתו. הנושא של מקרי טבח בבתי ספר הוא רגיש במיוחד, והסרט עצמו מלא דם, אלימות, וגופות, אך ברור שזו לא המהות שלו. הסרט חוקר את הדמויות שלו לעומק, שואל שאלות על מוסר ובני אדם, והתשובות לעיתים מפתיעות.

איש האולר (2016)

סרט שמתאר את המסע המשותף של איש אבוד וגופה בעלת יכולות על-טבעיות (דניאל רדקליף) ושימושיות ביותר ברחבי אי בודד. אפשר להגיד על "איש האולר" הרבה דברים, אבל נדמה לי שעל דבר אחד כולם יכולים להסכים: מקוריות לא חסרה כאן. אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לפרטים על הסרט (הנפלא), על המשחק (המעולה), או על המוזיקה (המצוינת, אני מבטיח לכם שברגע שייגמר הסרט אתם תחפשו את הפסקול בספוטיפיי), כי לפעמים שווה לראות סרט פשוט כי הוא כל כך שונה. אז לא משנה אם תאהבו אותו או לא, הסרט הזה הוא חוויה.

סיפור רפאים (2017)

הסרט הקטן והמופתי הזה מנסה לתאר את העל-זמניות, על-טבעיות, ועל תרבותיות של אהבה אמיתית, ולעיתים קרובות, בלי להיות קלישאתי, הוא מצליח. אדם שנפטר בטרם עת שב לעולם מכוסה בסדין עם שני חורים, ומסתובב כזר בין תקופות ומקומות, צופה על אהובתו ומנסה להשיג מנוחת עולמים. הסרט הזה נוגע פחות בנראטיב, אלא ברגש. יש בסרט מונטאז'ים וסצנות שלמות שהם ביטוי קולנוע רגשי טהור. זה נועז מאוד מבחינה קולנועית, זה מותח את הגבולות של מה שקולנוע יכול לעשות, ויש אנשים שזה קצת מפחיד אותם. אני ממליץ על הסרט הזה לכל חובב קולנוע שמוכן לצרוך סרטים מאתגרים מדי פעם; אני מבטיח שתמצאו כאן הרבה על מה לחשוב, והרבה ממה להתרגש.