סקירות פסטיבל י-ם: הממלכה, סינג סינג, יהלום פראי ועוד

הממלכה

סרטו הראשון של ג'וליאן קולונה, שהוקרן השנה במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן, נהנה מכל המאפיינים של סיפור פשע קלאסי, אך העלילה לא מסופרת דרך עיניו של המאפיונר או בנו המרדן, אלא דרך הבת האבודה שכל רצונה הוא להתחבר לאביה. לסיה, בתו של מאפיונר נודע, נלקחת בסתר כדי להתאחד עם אביה במקום המסתור שלו. כאשר היא מוקפת בבני משפחתו החדשים, אנשי המאפיה, מלחמה אכזרית בין ארגוני הפשע מעמידה את כולם בסכנה. לסיה נסחפת אחרי אביה וגם מתקבלת כבת משפחה אצל חברי הארגון.

נקודת מבט אחרת על ז'אנר לעוס היא זו שהופכת את קולונה לאחד הקולות החדשים המעניינים בצרפת ובז'אנר סרטי הפשע בכלל. אם "החבר'ה הטובים" ו"הסנדק" התמקדו ביריות וברדיפות שפוקדים את חברי המאפיה, ייחודו של "הממלכה" הוא הבחירה להימנע מהאקשן ולהתמקד באנושיות שמאחורי אותן דמויות. המתח והפוליטיקה קיימים בסרט אך תפקידם הוא משני למסע הרגשי שעוברות הדמויות. גונבת את ההצגה השחקנית האמיצה ג'ובאנה בנדטי, המגלמת את לסיה, לה יש את היכולת הנדירה להעביר מונולוג שלם במבט. מהסרטים המרתקים ביותר שהוקרנו בפסטיבל.

יהלום פראי

בסרטה הראשון כבמאית, אנאת רידינגר מכניסה את הקהל למוחה של דמות לא שגרתית. ליאן מתחזקת עמוד אינסטגרם בעל 40 אלף עוקבים ומנסה להציג את חייה כרכבת הרים של חיוכים וזוהר. אך במציאות, הנערה הצרפתייה בת ה-19 חיה עם אם חד הורית לא מתפקדת ואחותה הקטנה בדירה קטנה. גם הניתוחים הפלסטיים ובילויים עם חברותיה לא מספקים לליאן אושר כמו מבט חטוף בתגובות של אותם עוקבים, ספק אמיתיים וספק זיוף. כאשר ליאן מאותרת להשתתף בתוכנית ריאליטי פופולרית, היא תעשה הכול על מנת להיות מפורסמת ולהשאיר את חייה הקודמים מאחור.

במבט ראשון, לליאן יש חלום שנדמה כשטחי ואף מגוחך אך עבורו היא מוכנה להקריב את הכל. מבט חטוף ברחובות מלאי האשפה שבהם גדלה הופך את המסע השאפתני שלה לטרגי מהרגע הראשון. רידינגר מבקרת כאן בחריפות את גורלה של צעירה מדרום המדינה שמוכנה להשתמש בגופה ולחצות את גבולות המוסר שלה, כאשר הצלחתה בריאליטי היא הדרך שלה לצאת מהמעמד החברתי אליו נולדה. השחקנית מאלו קביזי נראית שונה לחלוטין מאותן דוגמניות ומשפיעניות רשת, אך עצם הליהוק שלה נותן רובד נוסף לדמות שמוכנה להאמין בעצמה מכיוון שאף אחד אחר לא יעשה זאת. כל אלו הופכים את הסרט הפשוט הזה לבלדה עבור החולמים.

שלושה קילומטרים מסוף העולם

על שפת נהר הדלתה של הדנובה נמצאת עיירה שקטה ומיושנת בה מתרחש סרטו של עמנואל פארבו, זוכה פרס הבימוי בפסטיבל ירושלים. אדי בן ה-17 חוזר לחופשה בכפר מולדתו אחרי שנת לימודים בעיר, זאת רק בשביל להפוך קורבן בתקרית אלימה שמושכת את אביו ואת המשטרה לחקור. אך בתום החקירה, אדי הוא זה שיעמוד למשפט כאשר פרט מפתיע אודותיו ישנה את הדרך שבה הוריו מסתכלים עליו. זהו מסע גילוי עצמי שגם יכול לשמש כבית ספר לבימוי עלילתי, הן מבחינת משחק והעמדה, עם מתח שנבנה מהשנייה הראשונה עד לסצנת הסיום המרירה. פארבו בונה במיומנות עולם רקוב מן היסוד אך מרתק בכיעורו. עצים פראיים, רוחות פרצים וזבובים שתוקפים את השחקנים הם רק חלק מהדברים שתופסת המצלמה של סילביו סטבילה. הסרט כה רלוונטי לשנת 2024, בעוד שהמערב מתקדם הן בטכנולוגיה והן בתפיסת עולם רחבה יותר, פאברו מכריח אותנו להסיט מבט לכיוון האוכלוסייה שנשארה מאחור. סצנה אחת ספציפית, שמגיעה בנקודת האמצע של הסרט, תישאר אתכם הרבה אחרי הקרדיטים.

באתי, ראיתי, ניצחתי

במשך שבע שנים, ההפקה האוסטרית חיפשה את המימון הדרוש עבור סרט שהתקבל בסופו של דבר לתחרות בפסטיבל סאנדנס. זוהי סאטירה חברתית שנותנת לנו הצצה לחייה של משפחת מיינארד מבית המעמד העליון. בתם הגדולה של המשפחה צופה כיצד אביה, אמון, חי ללא גבולות ויוצא נקי מכל פשע שהוא מבצע כולל, בין השאר, רצח.

זוהי קומדיה מרושעת ללא המעוף שמצופה מהז'אנר, אך עם טקסט חד ובועט. כבר מתחילת הסרט, אז חומק אמון מעבירה חמורה ללא עונש, אנו מבינים שיוצרי הסרט לא מעוניינים לשפוט או לפתח את הדמויות אלא לשפוט את הקהל שאיננו עושה דבר. מכאן, לא התסריט או הבימוי מנסים לדחוף קדימה את העלילה, לתת לנו להבין מעט את הדמויות או אפילו להקצין את חומרת המעשים שהן מבצעות. הסיפור נשען על אותו תקציר בסיסי וחוזר שוב ושוב על הביקורת שהובנה כבר מהסצנה הראשונה. גם מבחינת הצילום המרוחק והמשחק הקר, אף לא אלמנט קולנועי אחד מנסה לתת דינמיות לסרט, מה שמשאיר אותנו עם תוצאה שמתחילה כהבטחה ונגמרת כאכזבה.

התכריכים

הפרויקט האישי ביותר של האייקון הקנדי ואבי הבאדי-הורור, דיוויד קרוננברג ("הזבוב"), הוא אלגוריה למסע האובדן שעבר אחרי מותה של אשתו וגם קריצה לחיבתו לגופות. קראש (ונסן קאסל, "בלתי הפיך") הוא הייטקיסט שאיבד את אשתו האהובה למחלת הסרטן (דיאן קרוגר) ומצא דרך להישאר איתה דרך בית קברות מתקדם המאפשר למקורבים של המנוח להציץ לתוך הקבר. אם כי קראש מרוצה מהמיזם, אחרים מנסים להרוס אותו.

כמו הסרטים האחרונים של בריאן דה פלמה ופרנסיס פורד קופולה, כך גם "תככים" מראה שאגדה נוספת מאבדת את הטאץ' שלה. בעוד שקרוננברג נהנה מתקציב מותרות וקאסט מרשים, הוא לא מנצל את זה כלל ויוצר סרט עם עבודת בימוי, קצב עריכה, אמינות תסריט ואפילו איכות משחק מגוחכים עד מביכים. למעט מעט צחקוקים בדקות הראשונות של הסרט, האולם היה מלא בפרצופים חמוצים וקולות בוז. כסרט ביכורים, התוצאה הייתה נסלחת אך כסרטו של קרוננברג, מדובר בכישלון.

סינג סינג

אחד הסרטים המדוברים בארה"ב כרגע עוקב אחר סדנת תיאטרון אותה ייסד אסיר מתוך מתקן כליאה 'סינג סינג' במדינת ניו-יורק. האסיר הוא ג'ון ויטפילד, אפרו-אמריקאי שנכלא על לא עוול בכפו. כנגד כל הסיכויים, מנסה ג'ון להעלות מחזה מקורי ביחד עם קבוצת האסירים לה אין שום רקע במשחק. בעזרת כוח היצירה, האסירים מצליחים להעלות מחדש רגשות ולהתמודד עם החיים הקשים.

כמו "טראנספקו", סרטו הראשון של הבמאי גרג קוודאר, גם סרטו השני נועץ את חוד החנית במערכת המשפט האמריקאית ומבקש לשנות את הגישה של הקהל גם כלפי האסירים, גם אלו שנראים כמפחידים ביותר. הבמאי משלב שחקנים ואסירים אמיתיים כחלק מהקאסט כאשר אחד מהם, קלרנס מקלין, מצליח בערמומיות להשתחל ללב הקהל. בעזרת דמותו של ג'ון, אותה מגלם בעדינות הכוכב קולמן דומינגו ("סיפורו של רחוב ביל"), קוודאר מעביר סיפור על גאולה וכוחה של האומנות כנגד המציאות.

יחד עם זאת, הוא נמנע באופן פחדני מלהתעמק בחייהם המורכבים של הדמויות בטרם הגיעו לתיאטרון. אם כי הטקסט, אותו כתבו ארבעה אנשים וקוודאר ביניהם, מצליח לגעת בנושאים פחות מדוברים בקרב הוליווד, יוצרי הסרט זורקים אותם לתוך הסרט מבלי להתעמק בעברם או לפתח אותם. קשה שלא להבחין במגוון הקלישאות שקוודאר משתמש בהן כדי שהקהל יעכל את הנושא בקלילות. אך אין את האנושיות, המבט לחיים של האסירים או כל דבר שאיננו מצחיק ועסיסי מבחינה הוליוודית. בסרט שמלא בדיאלוגים על רגשות, קשה להבחין ברגש אמיתי מתחת למעטה המלאכותי.

בלי מילה

הבמאית הסלובנית-גרמנית, חנה סלאק, הדהימה את עולם הפסטיבלים בשנת 2017 עם סרט השלישי "כורת הפחם", אותו שלחה סלובניה להתחרות באוסקר. כ-6 שנים מאוחר יותר, היא מביאה את השפה הוויזואלית שלה לחופי גרמניה-צרפת עם "בלי מילה", סרט שמודד בשקט מהי הורות ובמיוחד מהי הורות חד-הורית.

נינה עובדת ביום כמנצחת בברלין ובערב כאמו החד הורית של לארס. אך הקשר בין השניים רופף ונע בין שתיקות מביכות לקשר טלפוני. תאונה בבית הספר מושכת את נינה לקחת חופש מהעבודה ולנסוע ביחד עם לארס, השקט, לבית נופש מבודד באי צרפתי. למרות שסופה מתקרבת, נינה משתמשת בימים האלו בכדי לתקשר עם בנה המרדן.

הצילום המרהיב של קלייר מאתון (שזכתה לשבחים עם "דיוקנה של נערה עולה באש") וגם המשחק המהפנט של מארן אגרט ("הגבר המושלם שלך") לא מעוררים עניין בעלילה הפשטנית. במשך שעה וחצי, שיכלה להיות עשרים דקות, הבמאית משתמשת באיתני הטבע ובנופים המדהימים של המקום בשביל להציג אלגוריה ליחסים בין האם לבן. היא גם מאיצה בקונפליקט כאשר העבודה של האם נמצאת בסכנה. אך כל הפתרנות לבעיות האלו מגיעים בקלילות לדמויות מבלי שיצטרכו לעבוד קשה במיוחד.

ישנם עוד קווי עלילה כמו האב הנעדר, בלי להסביר האם ההורים כלל פרודים, או אם חד הורית נוספת ובתה, כמו גם האובססיה של לארס לאש. אף לא אחד מהאלמנטים שציינתי אינם תורמים עניין לעלילה ואם הבמאית הייתה חותכת אותם בעריכה זה לא היה משפיע כלל על הסרט.

לכל הכתבות מפסטיבל ירושלים 2024>> לחצו כאן