Seret מהעבר: 60 שנה לחור בלבנה

בטריילר לסרטו השני של אורי זוהר מ-1965, "חור בלבנה", עומד זוהר באולפן צילומים ריק, כשהקריין מקריא את רשימת הקרדיטים לסרט, משל היה זה סרט של גודאר או אורסון וולס. אי אז, מנסה הבמאי להסביר במה בכלל עוסק הסרט: "זה סרט שיש בו... קו מסוים... ההתפתחות של הסרט כולו מגיעה מרעיון, יש בו... רעיון". אי אז, חותך הטריילר ברגע לכנופיות ערביות בנגב, שייקה אופיר כסמוראי ושמוליק קראוס כנבל במערבון ספגטי.

אם כל זה לא נשמע לכם קשור למשהו, זה בדיוק הרעיון (בכל זאת, זה סרט שיש בו רעיון) מאחורי היצירה האוונגרדית החלוצית שהיא "חור בלבנה", שחוגגת בימים אלו 60 שנים לצאתה. וכמו שכעת קשה להבין מה העניין בו, גם ב-1965 הקהל לא התרצה מדי; הפקתו הכניסה את משקיעיו לחובות והוא – בניגוד לסרטיו הפופולריים האחרים של זוהר מאוחר יותר ("שלושה ימים וילד", "מציצים", "כל ממזר מלך") – כשל מסחרית קשות. עדיין, "חור בלבנה" הוא לחלוטין אינו קוריוז – לא רק שמדובר באחד הסרטים היצירתיים ביותר וחסרי העכבות שנוצרו כאן, קשה לדמיין את הקולנוע הישראלי העכשווי בלעדיו, גם אם הוא רחוק ממנו שנות אור.

וכמאמר ננסי ברנדס – עכשיו ברצינות: במה עוסק באמת הסרט? קשה לדבר כאן על קו עלילה אחד, כשזוהר ביקש לייצר סרט עמוס בהתרחשויות, כשקבע כי "באמנות, לתכנים אין חשיבות: ההתרחשות היא הקובעת". עדיין, אם לסכם בכמה מילים, "חור בלבנה" מציג את הגעתו של צלניק (זוהר), לבוש חליפה ומעשן סיגר, על רפסודה רעועה, ללב המדבר הישראלי. שם הוא מחליט לפתוח דוכן לימונדה; ממולו, צץ משום מקום מזרחי (אברהם הפנר) ומחליט לפתוח דוכן מתחרה. במהרה, נוטשים השניים את היריבות בכדי להקים "עיר סרטים" בלב המדבר, אך במהרה הכאוס משתלט על ההפקות והחיים עצמם.

מכאן עובר הסרט לרצף סצנות רנדומליות, רובן פרודיות על ז'אנרים קיימים – מערבונים, סרטי סמוראים, סרטי גנגסטרים (אמריקאיים וצרפתיים) וסרטי התעמולה הציוניים (או יותר נכון, סרטי הז'אנר הלאומי-הירואי, לפי ההגדרה האקדמית) של שנותיה הראשונות של המדינה (כדוגמת "גבעה 24 אינה עונה", בה כיכב אריק לביא – שמככב גם כאן). בין כל אלה משולבים קטעים תיעודיים של זוהר יוצא לרחוב ומראיין נשים רנדומליות ושואל האם יצטרפו להפקת הסרט. באודישנים שנערכים להן הן מוגחכות על ידי זוהר ונתקלות במומחה לפסיכואנליזה – הלא הוא דן בן אמוץ. ההשראה הישירה לסרט – כך טוענת האגדה וכך טוען גם אורי זוהר – הגיעה מצפייה ב"הללויה הגבעות" ("(”Hallelujah the Hills, סרטם האוונגרדי מ-1963 של חלוצי הקולנוע העצמאי באמריקה, האחים הליטאיים ג'ונאס ואדולפאס מקאס – האחראים לגילויים וקידומם של אייקוני מסך רבים, מג'ון ווטרס ועד מרטין סקורסזה.

זוהר אמנם "הושפע עמוקות" מיצירתם של האחים מקאס, אך גם צפייה אחת מספיקה להבין שסרטו שופע בהשפעות של קולנוע מודרניסטי אירופאי של התקופה, דוגמת: החתרנות הנרטיבית והצורתית של "הגל החדש" הצרפתי; קטעי התיעוד שמזכירים את יצירות ה"סינמה וריטה" ו"הקולנוע הישיר" של אותן השנים, כשלראש עולים בייחוד סרטו התיעודי של פאזוליני מ-1964, "Comizi d'amore" ("פגישות אהבה"), במסגרתו מרואיינים באי הרחוב השונים על דעתם על אהבה מודרנית, ו"כרוניקה של קיץ" מ-1960 – של ז'אן רוש ואדגר מורין – שמציג בסוף הסרט למשתתפיו את היצירה עצמה; והומור הנונסנס התזזיתי של פיטר סלרס וממשיכיו, הביטלס, ב"לילה של יום מפרך" מ-1964 – סרט שצלם "חור בלבנה", דוד גורפינקל, הודה כי היווה השראה ישירה.

ואולי ההשפעות אינן חשובות כמו עצם ההבנה של זוהר ושות' שקולנוע – על צורותיו השונות - יכול לגרום לשינוי; ההבנה שהקולנוע הוא אמנות של ממש, ולא רק בידור – תפיסה חתרנית למדי בתעשייה שעדיין סללה את דרכה. "הקטע של (זאב) ברלינסקי בבית הספר, שבו הוא מלמד איך להכות ולהרביץ – ראיתי לימים את זה ב'מונטי פייתון'", אמר הסופר והתסריטאי עמוס קינן החתום על "חור בלבנה" למבקר יהודה סתיו בשיחה על הסרט, "בדקתי את התאריכים – שלנו קדם"; "גם מבחני הבד שלנו הופיעו בגרסה אחרת שנים מאוחר יותר ב'התפשטות' של מילוש פורמן", הוסיף גורפינקל. האם "מונטי פייתון" ומילוש פורמן היו מעריצי אורי זוהר נסתרים? כנראה שלא, אבל ההבנה של האחרון את כוח היצירה העצמאית לא נפלה מזו של הראשונים.

למרות שזכה להגיע לפסטיבל קאן הנוצץ, הפקת "חור בלבנה" הייתה מבולגנת למדי: זוהר גובה בעיקר בכספיו של המפיק מרדכי נבון, שהאמין ביכולתו של הבמאי המתחיל. אחרי שגייס את קינן (שטען לימים שלא היה באמת תסריט מסודר לסרט ושזוהר הגה לא מעט רעיונות במהלך הצילומים) וגורפינקל (שזו הייתה עבודת הצילום הראשונה שלו בקריירה מפוארת, בגיל 26 בלבד), יצא לנדב (ללא תשלום) את שלל חבריו לבוהמה התל-אביבית לשחק בסרט – ביניהם דן בן אמוץ, אריק לביא, שושיק שני, שייקה אופיר, ישראל גוריון, שמוליק קראוס, זהרירה חריפאי, בומבה צור ועוד ועוד.

הכישלון הכלכלי הגדול של "חור בלבנה" גרם לזוהר – דמות פופולרית מאוד בתרבות הישראלית דאז – לחשב מסלול מחדש ולשוב ליצירת סרטים פופולריים יותר מספר שנים מאוחר יותר. בתפיסה הישראלית הכללית – או בעיקר בפן האקדמי - נותר "חור בלבנה" בעיקר כמבשר תקופת "הרגישות החדשה", ששאבה השראה ישירה מהמודרניזם האירופאי במהלך שנות ה-60 וראשית שנות ה-70 וביקשה לאתגר מיתוסים צבאיים/לאומיים אל עבר תפיסה אינדיבידואלית יותר.

אך "חור בלבנה" הוא הרבה יותר מדוגמה או מרגע שחלף בקריירה של זוהר: הוא קריאת תיגר על כל האמונות שלנו – מהקיום שלנו כאן, לסיבות מדוע הגענו לארץ ועד השסע העדתי (דמות בשם "מזרחי" שמופיעה משום מקום וללא שום התייחסות לרקע שלה היא דוגמה מובהקת) והמתיחות עם האוכלוסייה הערבית ("אנחנו רוצים לשחק פעם אחת אנשים טובים", טוענים שלושה ערבים בפני צלניק ומזרחי; "אתם לא נורמליים? אתם ערבים", עונים להם השניים).

התעוזה לעשות זאת בתקופה שלא אפשרה חריגה מהיצמדות לנרטיב הציוני הוותיק היא לא רק הבסיס לכל סרט שיצא לקרוא תיגר על מה ש"נכון" בחברה הישראלית, אלא גם הופכת את "חור בלבנה" לאקטואלי ביותר, כששוב טראומה ומלחמה מתמשכת מקיפה אותנו, וקצת קשה להסתכל על אורחות חיינו בזווית אחרת. בכך, דווקא אחד מהבדרנים הפופולריים ביותר בתולדות התרבות הישראלית – שחי על אהבת הקהל – יצר סרט שמעמת את הקהל הישראלי עם כל מה שהוא לא מעוניין לשמוע, במסווה של קומדיה מופרעת.

ואם כבר באורי זוהר עסקינן, אז כמה מילים לסיום: תיאוריית ה"אוטר" שפיתחו אנשי "מחברות הקולנוע" הצרפתיים כבר בשנות ה-50 העלתה על נס במאים ובמאיות כאמנים ייחודיים לכל דבר ועניין, בתעשייה שנחשבת עד היום למסחרית ברובה. בישראל – מלבד חוגי קולנוע מצומצמים באוניברסיטאות השונות – נדמה שהעניין לא תפס. אם בשנים האחרונות מתחילים להתייחס יותר ויותר ליוצרים כדוגמת אבי נשר כ"אוטרים", מן הראוי להוסיף את זוהר המנוח – הרבה יותר מ"ההוא של 'מציצים'". "חור בלבנה" היא הדוגמה המושלמת לכך.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן