פסטיבל דוקאביב 2025: סקירות והמלצות סרטים

לאחוז בליאת

"לאחוז בליאת" (Holding Liat) זוכה פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין, של הבמאי היהודי-אמריקאי ברנדון קרמר מספר את סיפורה של ליאת אצילי שנחטפה ב-7 באוקטובר מקיבוץ ניר עוז. כשבועיים לאחר שנחטפה, צלצל קרמר, קרוב משפחה של ליאת, לאביה יהודה בינין, שביקש ממנו להתלוות אליו ולצלם את התמודדותה של המשפחה. עם תרומות שגייסו מקרובי וחברי משפחה, ומבלי שידעו לאן הצילומים יובילו אותם ומה יהיה בגורלה של ליאת, החלו ברנדון ואחיו לאנס לתעד את בני המשפחה.

הצילומים נערכו לסרט באורך 97 דקות שמציג תיעודים מסוג אחר מזה שהתרגלנו לראות ממשפחות חטופים. אב המשפחה יהודה, מתנגד עקבי וקולני לממשלה ולעומד בראשה מעוניין לנצל את הביקור עם בכירים בממשל האמריקאי כדי לשטוח את משנתו לגבי פתרון הסכסוך והצורך בשלום. הסרט מתעד את המשפחה ברגעים הקשים של חוסר הידיעה, בשיחות הליליות עם נציג צה"ל שמעדכן אותם לגבי מצבה של ליאת, בריבים המשפחתיים שנוצרים בעקבות חילוקי הדעות בין יהודה לבני משפחתו וגם בשיחה טעונה עם נציג פלסטיני שמנסה לרתום את האב לצרכי התעמולה שלו.

קרמר גם מתעד את הרגעים המרגשים של שחרורה של ליאת, המפגש עם בני משפחתה בבית החולים והגילוי שבעלה נרצח, כולל הבחירה להמשיך בחיים ולרקוד בהלווייתו את השיר האהוב עליו. הוא גם מתעד כיצד לאחר חזרתה היא בוחרת להשתתף בכנסים למען דו-קיום ושלום, ואפילו מציגה לתלמידים בסיור ביד ושם השוואה בין הגטו שבו היו כלואים היהודים בפולין, והתעלמות הפולנים מסבלם, לבין ההתעלמות שלנו ממה שמתרחש מעבר לגדר בעזה.

השוואה זו שחותמת את הסרט מותירה טעם מר אצל הצופה הישראלי, משום שגם אם אמונתה של משפחת אצילי בשלום לאחר מה שעברו ראויה להערכה, סיומו של הסרט באופן כזה מרגיש כנועד לרצות את הקהל האירופי שצופה בו, במה שהופך את "להציל את ליאת" לדידקטי במקום מעורר השראה. מצד שני אם הסרט נותן מקום לראות את האחר בצורה אנושית יותר, ומציג גישה אחרת מהמיליטרזם ותאוות הנקם של הממשלה הנוכחית, בא שכרו בצדו. "לאחוז בליאת" יעלה בהקרנות ברחבי הארץ בחודש יוני 2025 ובהמשך ישודר ב yes דוקו ו +STING. (כתב: אלעד שלו)

פרנסואה טריפו: תסריט חיי

מה ניתן להגיד על פרנסואה טריפו שלא נאמר? הקולנוען הצרפתי המוערך, שיחד עם שותפו (ומאוחר יותר אויבו) ז'אן-לוק גודאר, הוביל את תנועת "הגל החדש" הצרפתי ושינה את פני הקולנוע העולמי – מרמת התסריט ועד האסתטיקה. מי שהיה לרוב "נגיש" ורגיש יותר משותפיו לתנועה הסתיר צד קודר יותר, מושפע מילדותו הטראומטית בצל מלחמת העולם ה-2, התאהבויותיו בשחקניות שליהק (מז'אן מורו ועד פאני ארדן) וחיבתו העצומה למדיום הקולנועי, שלפעמים זלגה למחוזות האובססיה. סרטו התיעודי של דיויד טבול מנסה לגעת בדיוק באותם צדדים לא ברורים בחייו של מאסטר הקולנוע – אך במקום פורמט "הראשים המדברים" הקלאסי, הבמאי נותן לטריפו עצמו לדבר, דרך קטעי הארכיון והריאיונות הרבים שהעניק לתקשורת וכתביו שלו (בקולו של השחקן הצרפתי לואי גארל), באוטוביוגרפיה שלא הספיק לסיים טרום מותו בגיל 52, בעקבות גידול מוחי.

כך, טבול מנסה לשחזר באופן מסוים את הקסם של סרטיו האוטוביוגרפיים של טריפו עצמו – "400 המלקות" ושאר הסרטים בכיכובו של האלטר-אגו של הבמאי, אנטואן דונאל – כדי לטשטש עוד יותר את הקו בין המציאות לבדיה, שתמיד נכח בחייו של היוצר. "פרנסואה טריפו: תסריט חיי" הוא יותר מונטאז' מסרט דוקומנטרי קלאסי – יהיו אלו שיהיו שהעניין ינכר אותם, אך כל מי שאוהב באמת את הבמאי הצרפתי וקולנוע אמנותי ככלל ישאב לחוויה. (כתב: דניאל עמיר)

ארט ספיגלמן: אסון הוא המוזה שלי

במהלך שנות השמונים, התחוללה מהפכה בתולדות הספרות. מדיום הקומיקס זכה לקבל התייחסות, לעיתים בתור רומן לכל דבר. אפשר לקשר את הדבר לאירוע ספציפי: לזכייה של "מאוס" מאת ארט ספיגלמן בפרס הפוליצר היוקרתי. דוקו זה עוקב אחר חייו של המאייר המהולל, עם כל הטראומות המלוות של חייו. ספיגלמן הוא דור ראשון להורים ששרדו את השואה ואת מחנה אושוויץ. הוא נחשף מגיל צעיר לזוועות רצח העם היהודי – בין אם דרך ספרי עיון או מתוך אנקדוטות של הוריו.

בתור סרט דוקומנטרי, זהו סרט מאוד מרשים. יוצריו ערכו ראיונות עם ספיגלמן עצמו, בנוסף עם מספר מקורביו, כדי ליצור דיוקן של אופיו שעשוי לפנות לליבם של כל הצופים, בין אם יש או אין להם היכרות אישית עם המאייר.בהינתן שמדובר בדוקומנטרי ארוך יחסית, אורכו קצת מעל מאה דקות, הסרט מצליח ליצור עניין בכל חלקיו. יוצרי הסרט הם מולי ברנשטיין ופיליפ דולין ("An Art That Nature Makes"), שנוטים ליצור סרטים על אמנות. הסרט עשה את בכורתו בפסטיבל DOCNYC בשנה שעברה וישודר בהמשך ב-yes דוקו וב-sting tv. (כתב: יותם דוברין)

אנטידוט

במציאות של משטרים רודניים במאה העשרים ואחת, מתברר כי הנוגדן היחיד לרעל שהוא טוטליטריות הוא חשיפת האמת. "אנטידוט" מתמקד בחריסטו גרוזב, עיתונאי מהארגון "בלינגקט", שנרדף על ידי המשטר הרוסי. המציאות העגומה ברוסיה של חיסולי יריבים פוליטיים הופכת את חייו של גרוזב למותחן אמיתי, הכולל סיכונים ממשיים לחיים שלו ושל משפחתו. באמצעות עשייה קולנועית מבריקה, בפרט עריכה מדויקת, "אנטידוט" סוחף הצופים שלו למשך תשעים דקות.

הנושאים המצמררים שעולים במהלך הדוקו יישארו עם הצופים זמן רב לאחרי הצפייה, מבלי להראות שום מראה גרפי. הסרט בוים על ידי ג'יימס ג'ונס ("צ'רנוביל: הקלטות האבודות"), יוצר קולנוע הידוע ביכולתו להציג סיפורים אנושיים תוך עשייה עיתונאית נוקבת. בכורתו התקיימה בפסטיבל טרייבקה היוקרתי בשנה שעברה, ובהמשך הוא עתיד לעלות לשידור ב-HOT8. (כתב: יותם דוברין)

הטלוויזיה השוודית מציגה: ישראל-פלסטין, 1958-1989

רשות השידור הציבורית בשוודיה החזיקה במונופול על כלי התקשורת עד פתיחת השוק לתחרות. במהלך תקופה זו, הרשות שאפה לייצג במסכי הטלוויזיה תמונה מאוזנת של המציאות העולמית בחדשות שלה. יוצר הקולנוע יוראן הוגו אולסון נכנס לחומרי הארכיון כדי ליצור תמונה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשנים 1958-1989. השאלה הגדולה העולה מתוך קונספט שכזה הוא כמה הייצוג אכן מאוזן, והתשובה לכך תישאר תלויה בעיני המתבונן. אך בכל זאת, ראוי ביותר לתת הזדמנות לסרט “הטלוויזיה השוודית מציגה“ משום שהסרט מציג מראות היסטוריים שיפליאו כל צופה, בלי קשר לפוזיציה פוליטית. מוצגים ראיונות עם מנהיגים משני הצדדים, פליטים יהודים וערבים, ובכלל הסרט מעניק הזדמנות להתבונן במציאות של המאה הקודמת מבלי לברוח ממנה.

אולסון אמנם טוען כי סרט זה, שאורכו עומד על שלוש שעות ועשרים דקות, מספק תמונה מספקת של הסכסוך בשנים הנקובות, אך זה רחוק מהמציאות. עבור הנרטיבים של שני הצדדים, הו הישראלי והן הפלסטיני, ניתן לזהות חורים קריטיים עבור הבנה היסטורית. עם זאת, עדיין מדובר בחוויה קולנועית ראויה ביותר להערכה, משום שהיוצרים הצליחו לזקק אלפי שעות של חומרי ארכיון לכדי יצירה קוהרנטית עם נרטיב שלם, שגם עומדת במטרה שהוצגה בתחילת הסרט – הצגת הקונפליקט באופן ניטרלי. (כתב: יותם דוברין)

לכל הסרטים בפסטיבל "דוקאביב" ולרכישת כרטיסים >> לחצו כאן