Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: קולנוע בכל מובן המילה - ארבע דקות

מאת: נועם סטולרמן

באיחור לא אופנתי, מגיע אלינו סרטו של כריס קראוס שזכה בפרס ה"לולה" (האוסקר הגרמני, אם תרצו) לסרט ולשחקנית הטובים ביותר לשנת 2006. קצת לא ברור מדוע סרט אירופאי שזכה להצלחה רבה ברחבי העולם נוחת בישראל באיחור של שנתיים. למקרה שתהיתם, חוץ מכל שאר מדינות אירופה, גם אוסטרליה, ארה"ב, ברזיל, ארגנטינה, ואפילו הפיליפינים כבר הספיקו לצפות בסרטו של קראוס.

"ארבע דקות" מציג במרכזו את טרודי, מורה לפסנתר בבית כלא לנשים בעלת עבר מסתורי ואפל. בבית הכלא פוגשת טרודי בג'ני, הפסנתרנית המחוננת ביותר מאז הילד מוצרט וגם רוצחת המרצה מאסר עולם, ומחליטה לקחת אותה תחת חסותה. אני חייב להודות שפירוט העלילה הדל הזה (או כל פירוט עלילה אחר שתקראו) פשוט לא יעשה חסד עם הסרט ואולי גם לא יגרה צופים רבים לראותו, אך "ארבע דקות" הוא ללא ספק אחד הסרטים הנהדרים שעלו השנה בקולנוע.

[*]

אחד הדברים הכי מעניינים שניתן לראות בסרטו של קראוס הוא התערובת בין קולנוע אירופאי לקולנוע אמריקאי. יחד עם שפה קולנועית אירופאית עשירה, התסריט לעיתים מפנה קריצה (ולעיתים קצת יותר) להוליווד, בעיקר בחלקו השני של הסרט. אך למרות זאת, ואולי אפילו בגלל, יש משהו בסרטו של קראוס שתופס ולא מרפה. קראוס עצמו, שזהו בסך הכל סרטו השני, מתגלה כבמאי מוכשר עם המון בטחון. רוב הסצינות בסרט מבויימות בצורה מופתית וקראוס לא פוחד ללכת עד הסוף, גם אם מדובר בקיטש.

מלבד הבימוי מלא ההשראה של קראוס, בולטות גם שתי השחקניות הראשיות. מוניקה בלייבטראו (הלא היא אימו של השחקן מוריץ' בלייבטראו שמוכר לנו בעיקר מ"ראן, לולה ראן") עושה עבודה יפה ומאופקת כטרודי הקשוחה והקרה, אך זוהי חנה הרצשפרונג הצעירה שגונבת את ההצגה כג'ני, ילדת הפלא המטורפת. למרות שמדובר בתפקידה הקולנועי הראשון, הרצשפרונג נותנת הופעה חזקה ואמינה. גם הצילום של ג'ודית קאופמן הוא לא פחות ממרשים.

[*]

אך המעלה אולי הכי גדולה של הסרט היא הפסקול. קראוס כבר סיפר שהחזון שלו לפסקול (ובעיקר לקטע המסיים של הסרט) היה מאוד ברור. תערובת של יצירות של מלחינים קלאסיים כמו שומן, באך ובטהובן יחד עם רוק כבד ואפילו מוזיקת עולם. ההתעקשות על חזונו של קראוס כמעט העלתה את ההפקה על שרטון כשלא נמצא מלחין מתאים. לבסוף מצא קראוס את אנטה פוקס שהרכיבה לסרט את הפסקול המדהים שלו. היצירות הקלאסיות שמנגנת ג'ני לאורך הסרט הן לא פחות ממרגשות והמוזיקה בסרט, כמו גם הסיפור כולו, נשארת עם הצופה הרבה אחרי הצפייה.

"ארבע דקות" הוא לא רק סרט טוב, הוא קולנוע במלוא מובן המילה.