Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: Seret מהעבר: 20 שנה ללהרוג את ביל

הוא עשה את זה עם "כלבי אשמורת", נסק לשמיים ב"ספרות זולה", ריכך קצת עם "ג'קי בראון", אבל ב"להרוג את ביל", טרנטינו הביא את אמנות ההשראה (יש שיאמרו הגניבה) הקולנועית לשיאה. המנוע האמיתי של הסרט, שבמקור היה אמור לתפקד כיחידה אחת אך מפאת אורכו חולק לשניים, הוא לאו דווקא סיפור הנקמה העקוב מדם של הכלה AKA ביאטריקס קידו (אומה תורמן). כל מהלך, כל פריים וכל שוט ב"קיל ביל" מתבססים על סרטים ממגוון ז'אנרים, כאלה שטרנטינו גדל עליהם וצפה בהם במהלך חייו.

כך הוא נע בין מערבון, מלודרמה, קונג-פו ופילם-נואר, כשהתוצר הסופי הוא גילטי פלז'ר מענג לעיניים, שחקוק בזיכרון הקולקטיבי של הסינפילים, ובפרט של חובבי טרנטינו. החלק השני של "להרוג את ביל" חוגג היום 20 שנה לעלייתו לאקרנים, וזו הזדמנות נהדרת לחזור אחורה בזמן ולהיזכר מה היה כל כך טוב בו, מה פחות (לא הרבה האמת) ומה האימפקט שלו על התרבות הפופולרית.

החלק הראשון של "להרוג את ביל" היה מפתיע, מטורף, אלים, מדמם, מפוצץ במיליון רפרנסים ובעיקר עשה כבוד גדול לסרטי הקונג-פו שצפינו בהם בבתי הקולנוע המרופטים של שנות השבעים והשמונים. לעומתו, החלק השני נעשה כבר עם טון הרבה יותר רגוע ואיטי יחסית. גם כמות הגופות (רק שלושה!) והגפיים הכרותים שהשאירה הכלה בדרכה היו מעטים, אבל זו לא הייתה המהות הפעם. חלק 2 הצטיין בדיאלוגים עמוקים יותר ושם דגש נרחב יותר על מערכות היחסים של ביאטריקס עם ביל (דייוויד קאראדין) ודמויות נוספות. אם בסרט הראשון הבמאי חובב כפות הרגליים לקח אותנו ללונה פארק מופרע, אז בחלק השני הוא כבר עושה לנו שייט רגוע בכנרת.

הטון הרגוע יותר של החלק הזה לא מנע ממנו לשבור קופות. בהשקעה שנראית ממרחק הזמן מינימלית של 30 מיליון דולר בלבד, הסרט הכניס בקופות למעלה מ-115 מיליון דולר ברחבי העולם. אפשר לזקוף זאת לזכות שמו הטוב של טרנטינו או לזכות הקליף-האנגר שהוא הותיר אותנו איתו בסוף הסרט הראשון. כזכור, הכלה, שנורתה בראשה בזמן שהייתה בהריון, הייתה בטוחה שאיבדה את התינוקת שלה. טרנטינו הממזר גילה לנו שהיא עדיין חיה והשאיר אותנו במתח יותר מדי זמן. אחד הסיקוונסים המצוינים בסרט שגם הפך אותו לקאלט היה זה של האימונים הקשים שעברה ביאטרקיס אצל המאסטר פאי מיי, שכאילו נלקח היישר מסרטי הקונג-פו הישנים. האמת היא שזה באמת כך. דמותו של פאי מיי הופיעה במספר סרטי קונג-פו משנות השבעים, בחלקם אף שיחק גורדון ליו, שגילם את פאי מיי בגרסה של טרנטינו. עוד רעיון שצץ במוחו של הבמאי היה לדבב בעצמו את המאסטר כהומאז' לדיבוב הגרוע של סרטי הקונג-פו, אבל הרעיון הזה לא הבשיל ונזנח בהמשך.

זוכרים את החליל שביל ניגן עליו? גם כאן, כמו בליהוק הגאוני של דייוויד קאראדין בתור ביל, טרנטינו לא פספס הזדמנות להכניס רפרור לסרטים וסדרות שאהב בצעירותו. אם הייתם נערים מתבגרים בשנות השבעים, אתם בוודאי מכירים את הסדרה "קונג-פו". בסדרה גילם קאראדין את הנווד ואמן הלחימה קוואי צ'אנג-קיין שניגן בחליל צד. אותו החליל בדיוק שימש את קאראדין בסרט של טרנטינו.

במהלך 20 השנים שחלפו מאז עלה לקולנוע, "להרוג את ביל", כיחידה אחת מושלמת של שני סרטים שונים אבל מאוד דומים מבחינה ויזואלית, השפיע ועדיין משפיע רבות על התרבות הפופולרית. למרות שהחלק השני התקבל בהיסוס, במיוחד אחרי השיגעון של החלק הראשון, הוא נחשב עד היום ליצירת מופת בעיני רבים. לא שמישהו צריך אישור לכך ובטח שלא טרנטינו, אבל לפני 20 שנה האמן המופלא הזה הראה לנו כמה הוא יודע לעשות קולנוע אמיתי ולא מתחסד או מתנצל, שמצד אחד הוא לא מורכב מדי ואולי קצת טיפשי, ומצד שני מלא רבדים, עומק וטקסטים רציניים (ופסקול אייקוני), אפילו כשמדובר במונולוג שלם וארוך על סופרמן והאלטר-אגו שלו. לעזאזל, כבר לא עושים סרטים כאלה.

עובדת בונוס: סמואל ל. ג'קסון, מהשחקנים החביבים יותר על קוונטין טרנטינו, מגיח לקמאו קצרצר בתחילת הסרט בתור הפסנתרן בכנסייה. הוא נרצח עם כולם בטבח שארגנו ביל וחבורת המתנקשים שלו.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן