חברה נמדדת ביכולת להביט במראה, השלטון מעקם זאת

אי אפשר להתחמק מדרור קרן בתקופה האחרונה, כשלאחרונה קרה דבר נדיר לשחקן ישראלי - מי שיילך לבתי הקולנוע החודש יוכל לראות את השחקן, שחגג יום הולדת 60 לפני שבועיים, בלא פחות משלושה סרטים ישראליים שיצאו כמעט בו זמנית בכיכובו: "בית" שבו הוא זורח כראש ועד השכונה החרדי, מעין שליט שעל פיו יישק דבר ונוקט בשיטות שלא היו מביישות מאפיונרים ידועים לשמצה. ב"חדר משלו" של מתן יאיר הוא מגלם את רכז המשלחת לפולין וב"טור פרידה" הוא כבר בתפקיד הראשי ככרמי, עיתונאי תל אביבי, שנקרע בין חיי האהבה והמשפחה המתפוררת שלו, הדאגה לבתו שיוצאת להפגנת בלפור והניתוק שנכפה עליו מבנו האוטיסט. במקביל, הוא נחשף למסע שטנה תוקפני המתנהל נגדו בשל כתיבתו העיתונאית.

איך התגלגלת לשלושת הפרויקטים האלה?

"'בית' הוא הפרויקט הכי ותיק – עבדתי יחד הבמאי בני פרדמן, על הפיצ'ר הראשון שלו, 'התאבדות', ובמהלך העבודה התוודעתי לסיפור האישי שלו והתחלנו לכתוב אותו יחד והוא כעת בין חבריי הקרובים ביותר. אנחנו מאוד משלימים זה את זה – בני בא מהקולנוע, מהפריים היחיד, מהיצירה, ואני יותר שם לב לפרטים הקטנים, לדיאלוגים; בני מסתכל על העולם החרדי גם מהיכרות אישית אבל גם בתור מי שכבר הוריד את הכיפה, ומהצד השני אני הייתי עם היד על הדופק, בשביל לראות איפה הם אותם רגעים שיהיו לא ברורים לצופה החילוני ואיך אני מגשר לו אותם. אני חושב שהניגודיות בינינו, או אפילו הוויכוחים בינינו, עזרו לנו לספר את הסיפור באופן לא מקובע וגם הולידו משהו גדול יותר מסך חלקינו, שסייע מאוד ליצירה הסופית.

'טור פרידה' התחיל כשרוני ניניו פנה אליי בזמן הקורונה – שאנחנו כאמנים היינו הראשונים להיסגר וגם האחרונים לחזור; זה היה גם בתקופת ימי בלפור – אלימות משטרתית, מכת"זיות, תחושה של פחד באוויר, שמשהו מאוד גרוע עומד לקרות, בייחוד כשזו הממשלה שבתפקיד. על בסיס כל זה, רוני אמר לי 'יש לי רעיון על עיתונאי עם ילד על הרצף האוטיסטי'. אמרתי לו, "יאללה אני איתך, אבל אני רוצה שנכתוב את זה ביחד'. למזלי הוא הסכים. הצילומים עצמם ארכו במצטבר כ-17 ימים, והעבודה הארוכה האמיתית הייתה על ה'פוסט': העריכה, המוזיקה, הוויס-אובר שלי. למרות שהוא הושלם טרום ה-7 באוקטובר, כל מה שקרה אחר כך הקפיא את 'טור פרידה' כמעין תחנה בזמן, כאיזו אזהרה לפני מבול של אלימות ודם שעתידים לבוא.

בהקשר של 'חדר משלו', אהבתי מאוד את שני הסרטים הראשונים של מתן יאיר - 'פיגומים' ו'בגרות' - ועקבתי אחרי היצירה שלו, וכששמעתי על הקרנה בסינמטק של סרט דוקומנטרי שהוא עשה הגעתי כמובן. בסוף הסרט, מתן, שנכח באולם, מגיע אליי ואומר לי – 'תשמע, אני מת לעבוד איתך' - וזה מטורף, כי אני באתי בדיוק להגיד לו את אותו הדבר; וככה נוצר הקשר בינינו. אני חושב שמה שבאמת תופס אותך בסרטים שלו, ובכתיבה שלו שאני מאוד אוהב, הוא שהגיבורים שלו הם אנשים מהחיים עצמם, אנשים שאתה מסוגל לחמול עליהם; השינויים שהם עוברים לאורך הסרט הם שינויים קטנים, לא שינויים הוליוודיים עצומים רגילים – הרי אף אדם במציאות לא באמת משתנה בצורה כזו מהירה בזמן כזה קצר. אתה מרגיש שהוא ממש הולך עם הדמויות יד ביד לאורך הסרט ואתה כצופה ממש רואה אותן באופן היפר-ריאליסטי, כמעט דוקומנטרי. העבודה עצמה על 'חדר משלו' הייתה כמעט אנסמבלית – מתן מאוד מקשיב לשחקנים שלו ועובד איתם באופן צמוד, ואני אישית - שמאוד אוהב אותו כבן אדם גם, דייקנו יחדיו את העבודה על הדמות שלי, ואני חושב שזה מתבטא בתוצאה הסופית של הסרט.

"חדר משלו" הוא סרטו השלישי של הבמאי מתן יאיר, מחנך שהפך לקולנוען ומאחוריו הסרטים המוערכים "פיגומים" ו"בגרות" שעסקו אף הם בבני נוער ובמערכת החינוך. עלילת הסרט עוקבת אחר אורי (גלעד לדרמן), נער שעושה טעות בצו הראשון ומספר את כל האמת - אמא שלו עברה לישון אצלו בחדר, אבא שלו עומד לעזוב את הבית והוא חושש שלא יצליח כמו כולם לצאת למסעות ולסחוב את האלונקה. הדבר היחיד שנותן לו נחמה זו הנסיעה המתקרבת של השכבה לפולין, למחנות הריכוז, שם ירגיש שייך ויוכל להפגין את ידענותו. אבל במציאות שבה הבית מתפרק זה לא כל כך פשוט. קרן מגלם את רכז המשלחת למסע לפולין שמהווה מעין מנטור עבור הנער.

(דרור קרן וגלעד לדרמן בסרט "חדר משלו". באדיבות סרטי יונייטד קינג, צלם: איתי ג'משי)

בכל אחד מהסרטים הללו אתה מגלם סוג של מחנך, בקונפליקט/תמיכה עם דמות הבן (הפיזית והמטאפורית). עד כמה זה קשה עבורך לזלוג מדמות לדמות? עד כמה דמותך הפרסונלית נכנסת לעיצוב הדמויות?

"אני חושב שכמובן אפשרי לעשות 'זום אאוט', להסתכל על המכלול ולמצוא איזו מטאפורה גדולה, אבל בפועל אתה קודם עובד על כל אחד מהדברים בנפרד. אני חושב שמבין שלושת הסרטים, 'טור פרידה' הוא זה שהכי בולט לי כיום. יצאנו לשאול מה עושה בן אדם שלא מרגיש בבית בבית הפנימי שלו, החיצוני שלו, החברתי, ואיך מסתדרים בתוך כל הכאוס הזה, וזה באמת קרוב לתחושות שלי בכללי.

באופן מסוים, גם ב"חדר משלו" זה בחור שרואה מהו הבית שלו, ועל רקע זה ופירוק המשפחה שלו, מחפש את המנטור שלו, אבל גם מבין בסוף שיש גבולות לכמה שניתן לסייע לו ולכן הוא חייב למצוא את הקול שלו בעצמו. באופן רחב יותר – כל הסרטים נוגעים בתאקל של אדם מול חברה. בהקשר הזה, מה שאני – כקהל - מחפש ביצירות אמנות זה איך דמות מדייקת לעצמה את המטרות, מנסחת לעצמה את הערכים שלה, מי היא רוצה להיות בתוך החברה שלה והמדינה שלה, מציבה גבולות במקומות שבהם הם נדרסים. תמיד יהיו אלו שמכל מיני סיבות ירצו לכופף אותך, להסיט אותך מתוך השאלות האלו, ואני חושב שהסיפורים האלו - ששמים את הגיבור בתוך הקונפליקט החברתי הזה וההשלכות הגדולות שלו - מלמדים אותנו משהו, כאנשים, אלו שיעורים אנחנו צריכים לעבור בחיים".

עוד המשותף לשלושת הסרטים הללו הוא הדגשת הפרטי ברקע של סערה פוליטית/חברתית. אתה חושב שהקולנוע הישראלי מעורב דיו בפוליטיקה הישראלית?

"זו שאלה נצחית – לפני האמנות, החברה נמדדת ביכולתה להביט בעצמה במראה, לראות נכוחה את המציאות, לקרוא לדברים בשמם. בשנים שבהן השלטון מעקם את המראה הזו, מצמצם ביקורת, מסתיר אותה - לתוך הוואקום הזה נכנסת התרבות. אני לא מדבר כמובן על סרטי אג'נדה לכיוון פוליטי זה או אחר - ולכן לשלטון לא פעם יש בעיה עם קולנוע שאומר את הדברים לשמם. נגיד, "בית", מציג אלימות הרבה פחות גרועה ממה שקורה בחיים האמיתיים וממה שעבר על בני פדרמן חברי היקר – נשברה לו הלסת מהאלימות שהוא חווה, ואיפה שההתאוששות בתסריט לוקחת לגיבור כיממה, לבני היא לקחה כחצי שנה.

הביקורת שלו ושלי יחדיו, היא לא כנגד החברה החרדית, היא זו שמגיעה כנגד השימוש בכוח באופן מעוות והמשחק הזה בחיי האינדיבידואל, על בסיס זה שהפרט 'לא בא בטוב בעין' לגורם סמכותי מסוים, או עלול להחליש לו את הכוח. בפועל, ברגע שנרטיב מסוים מגיע ומאתגר את השלטון, אז הוא אויב. האמנות באה ואומרת – "לא, הנרטיב שמוכתב למעלה הוא שקרי, ואם היצירות הללו מאתגרות, ועושות זאת בסיפור מעניין – זה תפקידנו, לשם כך התכנסנו'. במובן הזה, גם 'חדר משלו', שבעצם עוסק בשואה מהדלת האחורית - הגיבור שלנו מתעסק בשואה באופן מקורי, חושב עליה אחרת, וגם מתעסק בחורבן הבית האישי שלו - זו אמירה גם פרטית וגם לאומית".

בנוסף לשלושת הסרטים, אתה כעת מקריין את העונה הרביעית של "הבלתי חשובים" בכאן 11 לצד עבודה מתמשכת בתיאטרון ("ימים טובים פי אלף" בקאמרי). אתה מרגיש שלתרבות יש ערך אחר עבורך כעת?

"אני מאוד אוהב לגוון. התיאטרון הוא הלחם והחמאה שלי, אבל הקולנוע הוא גם מה שיישאר אחריי. יש לי את הסטנדאפ – מופע שלי עם אשתי, מופע עם אבי גרייניק – כל אלו הם חווייה לצופים הנוכחים באותו הרגע. הקולנוע נותר. אם יש משהו משותף לכל הדברים האלו, הוא שאני רוצה שמי שרואה אותי יקח את החוויה הזו איתו, יעבור איתה משהו".

שאלה בתחום הקולנוע לסיום – מהם ארבעת הסרטים האהובים עליך?

"קשוח. אני מסגיר את גילי פה, אבל – 'פאני ואלכסנדר' של אינגמר ברגמן; 'קאובוי של חצות'; משהו מהשנים האחרונות – 'הבן של שאול' ו'ביג לבובסקי', או בעצם כל דבר שהאחים כהן עשו".