הקרנת שמונת הראשונים עם קוונטין טרנטינו: דיווח מההקרנה

גילוי נאות: אני לא ממעריציו הגדולים של טרנטינו. הסרטים שלו תמיד כל-כך מסוגננים, מנופחים, משעשעים, שקשה לי לעיתים לנקז את מבול הסנסציות לכדי רגש. הסרטים של טרנטינו מעולם לא באמת נגעו בי, שינו אותי, אתגרו אותי, ואני מודה שחשוב לי שסרטים יעשו את זה. ובכל זאת, הבחור גאון. קודם כל, הידע האדיר שלו בקולנוע משתקף בכל שוט שהוא מוציא תחת ידיו. חשוב מכך, האהבה הכנה והעצומה שלו כלפי כל מה שקשור לסרטים פשוט מחממת לב, והופכת את הסרטים שלו לחוויה אינטימית ומשמעותית.

עוד דבר מדהים בקולנוע של טרנטינו, הוא שבדומה לבמאים כמו וודי אלן או אנייס ורדה, אתה מרגיש שאתה מכיר את טרנטינו כשאתה צופה בסרטיו, ולעיתים אפשר להרגיש שנוצר ביניכם קשר חברות. ממש כאילו הוא יושב לידך בזמן הצפייה, ואתם צוחקים ונהנים יחד. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אני משוכנע שהמעריצים השרופים של טרנטינו ברחבי העולם יסכימו אותי.

טרנטינו הגיע בשבת בערב לסינמטק ירושלים כדי להשתתף בהקרנת הסרט התיעודי החדש עליו, "טרנטינו: שמונת הראשונים", שמגולל את 27 השנים הראשונות של הקריירה הקולנועית שלו. בתחילת ההקרנה, טרנטינו נכנס לאולם לקול תשואות ונשא נאום קצר. כמובן שהבמאי התחיל את פנייתו לקהל בצעקת "שלווום!!! מה שלומכם??" במבטא אמריקאי כבד ומגוחך מעט, אבל אל תטעו, זה היה מקסים. הנאום היה באורך חמש דקות, אבל טרנטינו הוא אדם כה מעניין וכריזמטי, שזו הייתה חוויה שאזכור לעוד הרבה זמן.

[*]

(טרנטינו ודניאלה פיק. צילום: שאול וינשטיין)

אני לא רוצה לדבר יותר מדי על הסרט, כי תוכלו לקרוא זאת בהמשך בביקורת של מתן יניב, אבל צדק מי שהתלווה אליי להקרנה כשאמר בסופה שהחלק הכי טוב בכל הערב היה הנאום הקצרצר של טרנטינו בהתחלה. שוב אין בכך לומר בגנותו של הסרט, אלא להתפעל מאישיותו העצומה של הבמאי המבריק. בסוף נאומו טרנטינו קיבל מידי נועה רגב, מנכ"לית סינמטק ירושלים, שי מיוחד. המתנה הייתה כרזה מקורית של הסרט הראשון של טרנטינו "כלבי אשמורת". טרנטינו שמח מאוד על קבלת הפוסטר והכריז שהוא יתלה אותו בביתו בתל אביב.

חלק מדהים בהקרנה היה לשמוע את התגובות של טרנטינו עצמו לסרט. אמנם טרנטינו הודה בתחילת ההקרנה שהוא כבר צפה בסרט כמה פעמים, ובכל זאת, מדי פעם היה אפשר לשמוע את צחוקו הרועם של טרנטינו עולה מהקצה של השורה החמישית. ההבחנה ברגעים שמהם טרנטינו נהנה במיוחד הפכה את חוויית הצפייה להרבה יותר מעניינת. לדוגמה, מעניין לציין, שנראה כי טרנטינו הכי נהנה מהחלק בסרט התיעודי שעסק ב"כלבי אשמורת". איזה כיף שטרנטינו נישא לאישה ישראלית, כך שאנחנו יכולים לנכס לעצמנו את אחד מהבמאים הגדולים והחשובים של המאה ה-21. אני מקווה שטרנטינו יגיע לעוד הרבה הקרנות מהסוג לזה, ושאולי בפעם הבאה יהיה גם פאנל שאלות ותשובות אחרי הסרט או היכרות אישית עם הבמאי, שיהפוך את הקשר הקולנועי שמתפתח בין טרנטינו וצופיו הישראלים כבר כמעט 27 שנים לקשר ידידות אמיתי.

טרנטינו: שמונת הראשונים

מבקר : מתן יניב

הסרט הדוקומנטרי על אחד הבמאים החשובים בעולם תופס בהערצה סוחפת את התופעה שהינה טרנטינו כולל ראיונות עם שחקנים ומפיקים שעבדו איתו ומספרים מה כל כך מיוחד בבמאי ומדוע כל הוליווד עומדת בתור על מנת לעבוד איתו. למעשה זהו, אין כאן ממש סיפור או תיעוד אישי של תהליך נרטיבי בדומה לסרטי דוקו אחרים, זה מרגיש יותר כמו כתבה לקידום "היו זמנים בהוליווד". כן ישנם כמה אזכורים לסיפורים משעשעים על הבמאי כמו הפעם ההיא שמייקל מדסן אלתר את הריקוד האייקוני ב"כלבי אשמורת" או כשאלי רות' הופתע מכך שטרנטינו חילק משקאות חריפים על הסט של "חסין מוות".

זה משעשע ומאוד מלמד לדעת כיצד טרנטינו עובד עם השחקנים אבל הבמאי עצמו נשאר מאחור, אין שום רגע בו אנחנו רואים או שומעים ראיון איתו. הבמאית טארה ווד עושה עבודת מחקר עצלנית ולא מעמיקה בכלל במחקר אודות הבן אדם מעבר לסיפורים החמודים של השחקנים. כתוצאה מכך היא בוחרת להציג אותו כמו אל, מוערץ ולא מסוגל להיכשל. אפילו "חסין מוות" שנחשב לכישלון קופתי מוצג כפרויקט יצירתי שכולם אהבו להשתתף בו ולצפות בו. התוספת של הארווי ווינשטיין, שהינו הדבר האישי ביותר שמוצג בסרט, מרגישה כמו תוספת של הרגע האחרון שנוספה בעקבות הפרשות האחרונות.