קאן 2023: החדש של וים ונדרס והסרט המהנה בפסטיבל

פסטיבל קאן נכנס ליומו התשיעי וזה אומר שכבר שלושת רבעי פסטיבל מאחורינו והיום גם מסתיים שוק הסרטים המתקיים במקביל לפסטיבל. משמעות הדבר היא שכמעט חצי ממשתתפי הפסטיבל עוזבים והעיר מתחילה להתרוקן ופתאום יש מקום במסעדות וההקרנות פחות מלאות.

אני פותח את היום שלי בהקרנת הסרט ״התשוקה של דודין בופה״, סרטו של הבימאי הווייטנאמי טראן אן-האנג (״ניחוח הפפאיה הירוקה״) על שף המחליט למסד את יחסיו עם הטבחית הוותיקה שלו. ז׳ולייט בינוש בתפקיד לא הכי משכנע בסרט שנדמה כתשובה הצרפתית ל״חגיגה של באבט״. עם בנואל מאז'ימל הבלתי נסבל בתפקיד השף הסלב שב-1885 כל השמנה והסלתה של צרפת מגיעים לאחוזתו הכפרית לטעום מבישוליו .

אני מגיע אל המרפסת היפהפייה במלון מריוט היוקרתי ושם אני פוגש את הבמאית ולרי דונזילי והשחקן מלוויל פופו (״בוקר יפה אחד״) לשיחה על סרטה החדש של דונזילי ״רק שנינו״ שמוקרן בקאן מחוץ לתחרות ועוסק בקשר זוגי רעיל. הבמאית בחליפה לבנה מבהיקה והשחקן הנאה והמוכשר מדברים ארוכות על הפקת סרט על זוגיות בעייתית. הראיון יתפרסם כשהסרט יעלה בארץ.

(רון פוגל ומלוויל פופו, כוכב "רק שנינו")

לאחר מכן אני פוגש לראיון משעשע ומקסים את הכוכבים הפינים החינניים של הסרט ״עלים נופלים״ של אקי קאוריסמקי הנהדר. עלמה פויסטי הכובשת וג׳וסי ונטנן כוכבי הסרט מספרים על איך עובדים עם במאי שכל סרטיו הם סמל לאיפוק ואיך המטא-קולנוע של הבמאי השפיע עליהם. הראיון יתפרסם ברגע שהסרט יגיע לארץ (אני מקווה שבקרוב, איזה יופי של סרט).

(רון פוגל וכוכבי הסרט "עלים נושרים")

בערב אני הולך למסיבת חוף של פסטיבל הסרטים של פורט לודרדייל שהגיע לקאן ואחר כך לאפטר פרטי בדירת גג שמשקיפה על קאן, וכבר חמש בבוקר. למחרת, אחרי שעתיים שינה, אני פותח את יומי העשירי בפסטיבל ומגיע לצפות בסרט הצרפתי ״בקיץ האחרון״ (רימייק לסרט דני) של קתרין ברייה. יש לי כבר שנים הרגשה שרוב הסרטים הצרפתים בתחרות הראשית זוכים להנחת איכות משמעותית. מדובר בסרט משעמם על עורכת דין הבוגדת בבעלה עם בנו המתבגר מנישואיו הקודמים. לאה דרוקר הזכורה לטוב מ״קירבה״ באמת מתאמצת אפילו בסצנות הסקס, אבל הסרט צפוי למרחקים. אני מתאושש מהסרט וצופה בפנינה הקולנועית החדשה של המסטר וים ונדרס ״יום מושלם״ על מנקה שירותים בטוקיו. ״פריז, טקסס״ זה לא אבל עדיין ונדרס קשישא מביים בקלילות בסרט עם הרבה מחשבות על משמעות החיים ועל עבודה שוחקת .בערב אני עולה על טוקסידו וצועד על השטיח האדום כשידידתי הדוגמנית קתרין בשמלת ערב מהממת בוורוד והצלמים לא רוצים לעזוב אותנו. אנחנו צופים ב״קורי עכביש״, הסרט החדש של הבמאי הקוריאני המוכשר קים ג׳י וון (״ראיתי את השטן״) שבזמנו פגשתי בפסטיבל הסטודנטים בתל אביב לפני שנים.

הסרט, שהוא המהנה ביותר מבחינת כיף קולנועי שראיתי עד עכשיו בפסטיבל, עוסק בבמאי קולנוע (סונג הו-קאנג, האגדי גדול שחקני קוריאה בימינו המוכר כאב המשפחה מ״פרזיטים״) המנסה נואשות להשלים את סרטו האחרון. הסרט מזגזג בין הסרט לבין הסרט שמביים הבמאי כשבאמצע מפיקה עצבנית, אחראי הצנזורה בקוריאה, שחקנית מפונקתֿ ועוד כהנה וכהנה הנאות קולנועיות, כמו שילוב שירה של פראנס גאל, ״בובה על חוט״ ברגעי השיא הכאוטיים של הסרט.